יום כיפור הוא זמן לחשבון נפש, וחשבון נפש הוא דרך נפלאה להעביר את הזמן. אבל סוגיית דודו טופז נפלה בעיתוי לא מאוד מוצלח מבחינת מועדי הסליחות. הסערה הגדולה שככה, אבל עוד לא עבר מספיק זמן כדי שיתחשק לנו להביט בה שוב, מפוקחים, שקולים, פחות היסטריים. שום דבר עוד לא דוחף אותנו לפתוח מחדש את התערובת הטעונה של מפיקים וצופים, מסובבים ומסובבים, כוכבות שנוסקת ודועכת, וחוסר אחריות שכנראה היה שם, כי מישהו היה אמור לפקח, כי מישהו לא נשא באחריות, כי משהו נורא קרה.
התקשורת רקחה לנו אז מרקחה עצומה והיסטרית, שהועצמה עוד יותר על-ידי שממה כמעט מוחלטת בתחום החדשות המדיניות, וגם על-ידי התחושה שמשהו מאוד רגיש ומאיים מתרחש בגזרת יחסי הצופים והטלוויזיה, או ליתר דיוק, החברה והטלוויזיה. צעד אחד לא במקום, היה נדמה, וכל הטענות הרדומות על תקשורת מפלצתית, שקרנית, אכזרית - יעלו ויטרפו את כללי המשחק.
ההיסטריה תועלה במהרה לכיוון האשמה. עניין האשמה, ובעיקר עניין ההאשמה, הוא תמיד פופולרי. יש משהו נעים ומנחם במציאת אשמים: מצד אחד, פירושה שיש צדק בעולם, ודברים נוראיים לא קורים בלי סיבה. מצד שני, תמיד נעים לגלות שבאורח פלא, גם הפעם לא אתה הוא אותה סיבה. גם במקרה של דודו טופז אצבעות ההאשמה נזקפו במהירות ובחריצות. האשמנו את כולם - את קשת, רשת, ערוץ 2, הרשות השנייה, הטלוויזיה בכלל, המבקרים, העוזרים, הסוהרים, דודו טופז, החברים - האשמנו את כולם, חוץ מהצופים. ויש לזה סיבה.
הצופים נמצאים היום בסיטואציה נוחה. נשמע מוזר, כי בכל זאת מאביסים אותנו בזבל מסוגים רבים כל-כך כל הזמן - אבל אחרי הכל, הצופים נמצאים בעמדה מוגנת. השיטה המגונה לעיתים קרובות, המושתתת על עקרונות של רייטינג ולא על אחריות של האליטה התרבותית (נניח) כלפי ההמון, מעניקה לצופים כוח אדיר. מולו פועלים, כמובן, כוחות מנוגדים אדירים לא פחות, שדואגים להשכיח מאיתנו בשלל דרכים את האחריות הטמונה בידינו המצקצקות. הם יעשו הכול כדי שנאכל מה שבישלו לנו, ואם אפשר, שנרכוש גם את המרצ'נדייזינג ונסמס לקינוח. והאמת היא שגם בלעדיהם קל לשכוח או לבטל את הכוח הזה שלנו כצופים, כי לצידו מגיעה כמות גדושה של אחריות. ובעולם מורכב כמו שלנו, הדבר האחרון שאדם מן היישוב מחפש לעצמו זו עוד אחריות.
ובכל זאת, מה שאנחנו רואים יישאר, מה שאנחנו לא רואים יעוף. אנחנו יכולים להשפיע על מה שנראה, אבל מתנהגים עדיין כאילו מדובר באיזה כוח עליון, איזו "טלוויזיה" נעלמה, שעושה דברים נוראים בפריים טיים, ולנו נותר רק לבהות ולהתלונן. דברים קשים קורים, וכולם אשמים, אבל אנחנו? אנחנו רק יושבים פה בשקט ורואים טלוויזיה.
אני לא מנסה לומר שצופי הטלוויזיה בישראל הרגו את דודו טופז, למרות שזו הייתה יכולה להיות אחלה כותרת, ואלוהים יודע כמה טוקבקים האצבעות המאשימות היו מטקטקות בתגובה. אבל אני בהחלט מאמינה שסביבה שבה הפרסום והזוהר הם חזות הכל וגם קנה מידה לכל, סביבה שבה לאדם אין דבר מחוץ לאור הזרקורים ובעיקר עולם שבו אין אלטרנטיבה, הוא עולם שאנחנו משתתפים ביצירתו כל הזמן. גם מול השלט. אפשר לטעון, ויש כאלה שטוענים, שהטלוויזיה שלנו נראית כבר היום כמו שהיינו רוצים שהיא תיראה. שרובנו אוהבים לראות 'פרויקט מסלול', ושרק קמצוץ מבקרי טלוויזיה קטנוניים ממשיכים להתלונן. אולי. אבל רוב האנשים שסביבי, שהם לא מדגם מייצג, רואים ומקטרים, מתמרמרים, ואז מתרגלים, וממשיכים הלאה.
יכולנו לפרסם לרגל יום כיפור עוד רשימה של עשרת הרגעים הבלתי נסלחים של הטלוויזיה שלנו השנה. יכולתם לצקצק ולהקליד באצבעות מאדימות שזה באמת נורא, שהתקשורת צמאת דם, מסחרית ונמוכה, שכולם שקרנים מלוכלכים, ואולי גם שבאירופה זה לא היה קורה. בחרנו אחרת.
אם להשתמש בלשונם של פעילים נלהבים ביום בחירות - אנחנו חייבים להצביע. ללחוץ על השלט באצבעות שמבינות את כובד האחריות המוטל עליהן, לבחור בתמונות שרצות לנגד עינינו כמו מי שבאמת אכפת לו ממה שיקרינו בטלוויזיה שלו מחר. זה לא אומר שנביא בהכרח למהפכה, או שהמפלגה הצודקת תנצח. אני אפילו לא בטוחה שיש מפלגה צודקת. אבל בואו נקווה שנשים לב שיש לנו מקום בתוך המנגנון המגונה הזה, שיש לנו תפקיד, והוא חשוב. בואו לא נהסס לבצע אותו.
