דניאל אוחיון תבע את חברת שוהר שירות חניה בע"מ בבית משפט לתביעות קטנות ברחובות בסכום של 4,200 שקל בטענה שגבתה ממנו חוב שלא הגיע לה. לדבריו, בתאריך 4.1.05 שהה עם בני משפחתו במלון באילת ולאחר כשלוש שנים, בתאריך 8.7.08 קיבל במפתיע דוח חניה על חנייה במקום האסור על-פי החוק. "במהלך חודש יולי 2008 הגשתי ערר על הדוח לעיריית אילת, והכחשתי את הנטען בדוח. רק ביום: 8.7.08, כשלוש שנים לאחר ההתרחשות, נודע לי לראשונה על עצם קיומו של הדוח". לדבריו, ביום 23.10.08 קיבל מהנתבעת מכתב תגובה שהתעלם מהערר ומטענותיו, ונדרש לשלם את החוב. "ביום 9.12.08 הגיעו פקידי ההוצאה לפועל לביתי ונאלצתי בעל כורחי לשלם את החוב בסך של 926 שקל, תוך שהבהרתי שאיני חייב דבר לנתבעת".
הנתבעת טענה ששלחה לאוחיון הודעה למענו ושמו המעודכנים ולכן הוא מוחזק כמי שקיבל את ההודעה על תשלום הקנס ועל-פי תק' 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 הקובע "חזקת מסירה" לפיה: 'בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעות מלקבלן'. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה.
השופט גדעון ברק דחה את התביעה לאחר שקבע שאוחיון לא סתר את "חזקת המסירה" וגם לא הוכיח התנהלות רשלנית מצידה של הנתבעת. "נציג הנתבעת הציג בפני בית המשפט מסמכים מהם עולים מועדים על דברי הדואר שנשלחו לתובע סמוך לאחר ביצוע העבירה. לאור רצף ההודעות, אין גם לקבל טענת התובע בדבר התיישנות, שכן גם בשאלת ההתיישנות יש להבחין בין התיישנות העבירה והתיישנות העונש ולאור ההתכתבויות שהציג נציג הנתבעת. אני מקבל הטענה שהעונש לא התיישן. הנתבעת הוכיחה שליחת הודעות לתובע בדבר הקנס שעליו לשלם והיות והתובע לא נענה לדרישות התשלום, המשיכה הנתבעת בנקיטת הליכים העומדים לרשותה לגביית הקנס. בתביעה זו, אשר הוגשה על-ידי התובע, מבקש הוא בעצם לבטל את הקנס, להשיב לו את סכום הקנס בתוספת פיצוי על עוגמת נפש. תביעה כזאת, שהיא בעצם בקשה לביטול הקנס או טענות התיישנות - אין מקומה בבית משפט לתביעות קטנות".
