איזה כיף שגם אצלנו זוכרים לתת כבוד גם לאנשי הרוק ולא רק לסשה ארגוב. איזו באסה שאחרי שאנשים באים - ואפילו מוותרים על משחק של הפועל באירופה - הם מקבלים אירוע שמזכיר פעילות מתנס"ית, שלא עושה כבוד לא לאלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא בארץ ב-20 השנים האחרונות, ולא לאמן הנהדר שחתום עליו.
בתחילת הערב הכל נראה עוד מאוד מבטיח, והבחנו ברע מוכיח המוכשר והסהרורי, דן תורן הבוגר וכמובן ברי סחרוף. כל אלה גם חתומים על "סימנים של חולשה" - אלבום הסולו השני של ברי סחרוף, שגם העיף לכמה אנשים את התחת לפני 15 שנים ומצליח עדיין לרגש. אנשי פסטיבל "הלם כרך" התל אביבי שיחקו אותה, ורתמו לצורך ערב ההוקרה מגוון אושיות מוזיקליות מאוד תל אביביות.
עם עלייתה של עינב ג'קסון כהן, בביצוע שקט ובליווי קלידים ל"כמה יוסי", כבר הבנו שמשהו כאן מאד לא בסדר. איפה התעוזה ורוח האלבום האוונגארדית של האלבום, ששילבה לראשונה אלקטרוניקה ורוק גם אצלנו בלבנט? בחציו הראשון של המופע קיבלנו שורה של אמנים מגומגמים בביצועים אקוסטיים תפלים. החל מג'קסון החמודה דרך אסף ארליך, שלא מצא את עצמו ב"רעש לבן", ועד השיא - ביצוע כמעט מבזה של ברק גביזון הנחמד ל"הזיות". זה האחרון עלה יחד עם יותם בן-חורין, ניחש את המילים מהדף שמולו וגמגם את השיר כאילו רק אמש נתקל בו לראשונה. "אנטיביוטיקה" לא הצליחו לשזור את אנרגיות הגל החדש שלהם ב"רגעים".
מי שהצילה את המצב הייתה רונה קינן, שהתוודתה שגם היא אוהבת את "סימנים של חולשה" יותר מכל אלבום ישראלי אחר. הביצוע שלה ל"בשבילך" היה רגיש ויפה, אבל לא הצליח לרגש כמו שציפינו מאמנית בסדר הגודל של קינן.
ה"ממבו ממבז", הרכב אלקטרוני של רן סלוין ואיתן רדושינסקי, בחרו להחריב את "נפתלי הדג" עם ביצוע ילדותי למדי. הוא התחיל נעים עם לופ מחשב מושקע, והפך לגן ילדים בפזמון מקושקש. אולי הגיע הזמן שהשניים האלה יתבגרו קצת. סחרוף, כנראה, נע בחוסר נוחות בכיסאו.
מי שהציל את העסק היה כצפוי גבע אלון, שיחד עם להקת Tree בעלת ניחוח הסיקסטיז נתנן סוף סוף קצת בראש. גבע קיבל גם סולו מלהיב שגרם לנו לחזור ולהאמין שסולו גיטרה זה דווקא קול. שירתו הלכה הרחק מהסטייל הסחרופי ונתנה לו ממד של שיר רוק "צ'רצ'ילי", עם עברית יפה והמון סטייל.
החלק השני היה קצת טוב יותר מקודמו, אבל כאשר אפילו נעם רותם מפשל עם שיר מושלם כמו "חבל שאת לא", נערות ריינס מעניקים ביצוע סתמי ל"אני רוצה מידבר" ושילה פרבר משאירה לנו רק טעם של עוד מהצ'לנית המדהימה שלצידה, נותרנו להתנחם ברם אוריון, שעלה עם גיטרה חשמלית ומכונת תופים והעניק לנו ביצוע מוטרף ל"בריז'יט ברדו זה לא פשוט". זה האחרון גרם לבנות השורה שלפנינו לכסות את האוזניים שלהן לאורך כל השיר, כך שלפחות זכינו לצחוק קצת על קהל הקונצרטים שהגיע לצוותא הערב.
למזלנו, המארגנים פינקו אותנו עם ביצוע נוסף של "כמה יוסי", הפעם של להקת "אשכרה מתים" הצעירה אבל המשובחת. אחרי שכל הוותיקים גרמו לנו להאמין שיש בעיה קשה עם הסאונד, הילדים הללו עלו והרביצו יופי של ביצוע עם סאונד מושלם. בציניות או שלא, סולן הלהקה אף בחר לדווח לקהל שהוא קהל נהדר ושהמופע נשמע טוב מאוד מאחורי הקלעים. אולי מאחורי הקלעים דברים באמת עובדים אחרת.
מצגת ה"מדיה פלייר" שהוקרנה לצד הבמה עם שמות השירים והמבצעים וקטעי הקישור המוזיקליים היו סתמיים, ממש כמו המופע כולו. עם זאת, היה זה הקשר היחיד בין הקהל למארגני האירוע. אף אחד לא עלה לומר משהו על האלבום או על האמן וכל החוויה הייתה מיותרת להחריד. לא מגיע לו, לברי. לפני 15 שנה הוא שחרר לאוויר העולם בת זונה של יצירה, ואתם לא תוכלו לקלקל אותה, גם לא עם הפקה חובבנית שכזאת.
