ראיתי את תוכנית הראיונות החדשה של אברי גלעד וחשבתי שהיא בסדר. שמצד אחד אין בה משהו מיוחד, ומצד אחר זה שאין בה משהו מיוחד זה הישג, כי כל הדברים המיוחדים שמכינים לנו בערוצים המסחריים בדרך כלל כוללים עלבונות לצמד האונות ולקליפת המוח. ביום המחרת קראתי את הראיון המסורתי שנערך איתו ב'7 לילות'. הוא דיבר על כך שההכנה העיקרית לתוכנית פריים טיים היא מנטלית: "לזכור שאני לא כזה חשוב. לא להאמין לפרומו. אני פשוט אומר לעצמי: 'אתה לא תותח, מקסימום רוגטקה'". הפירוש למשפט עשוי להיות זה: אני חשוב, אני מאמין בפרומו, אני תותח, אני בטח לא רוגטקה (אחרת הוא לא היה צריך להזכיר לעצמו כל הזמן שהוא לא כזה חשוב, לא כזה תותח וכו'). הדפוס הזה - של להזכיר לעצמך לא להאמין לעצמך - מאפיין אנשים שמתקיים בהם סכסוך פנימי. אברי גלעד הוא למעשה שני אנשים (במקרה הטוב): ראשון מגלומן ושני שמנסה לומר למגלומן לא להיות מגלומן. הראשון בא לידי ביטוי בפסקנות ובנחרצות - תכונות שאופייניות לאנשים שלוקים בתסביכי גדלות (שמקורם הוא לרוב בתחושת נחיתות); השני בא לידי ביטוי בניסיון לשנות כל הזמן מקום ועמדה (מתוך תפיסה עמוקה של "איפה שאני נמצא לא יכול להיות מקום טוב כי אני נמצא בו"). יש כאן עניין עם עצמי ושנאה של העצמי, וניסיון להשלים בין רשויות נפשיות שמתקיימות בתוך גוף אחד. הניסיון של אברי גלעד "להזכיר" לעצמו מה הוא לא - ראוי להערכה. הניסיון שלו לא להאמין לפרומו - כלומר, למכונה שמנפחת דמויות רגילות לממדים מפלצתיים כדי לפוצץ אותם בסופו של יום (ע"ע דודו טופז) - הוא חיוני כדי לשמור על בריאות נפשית מינימלית, כך שעל פניו מדובר בתהליך חיובי. אלא שמשהו עדיין מטריד אותי אצל אברי גלעד. בטוק שואו החדש זה עדיין לא בא לידי ביטוי, אבל ב"המילה האחרונה" בגל"צ ובראיונות שהוא מפזר פה ושם בתקופה האחרונה עולה דמות שלטעמי דווקא הולכת ומתרחקת מעצמה. את ההתרחקות אני מודד על-פי האנטגוניזם שהוא מייצר בי - בהחלט בדיקה לא קבילה מבחינה מדעית, אבל אין לי דרך אחרת להתייחס אליו. הוא מעורר בי דחייה אינטואיטיבית, בעיקר בגלל משהו שקשור לצורה שבה הוא מתנסח ומתנהל. כשהוא מדבר, אני מרגיש שהוא מטיף; כשהוא מקשיב, אני מרגיש שהוא בוחן; אני בעיקר מרגיש שהוא יכול להתפוצץ בכל רגע, לנזוף בי, לצאת מכליו. הוא גורם לי להתנהג כמו הילד שהייתי ביסודי - מפחד שיתפסו אותי במעידה וישלחו אותי לפינה. עוד תחושות: אני מרגיש שהוא מתאמץ מאוד להיות צודק, חכם ויפה. ושמבחינתו אין מקום למישהו טועה, טיפש ומכוער (לפעמים אני חושב שאולי הוא תופס את עצמו ככה בדיוק: טועה, טיפש ומכוער. ולכן אין מקום לאדם הזה בעולם שלו, ולכן הוא מסוכסך עם עצמו וכו'. אולי). אני גם חושב שבקצה אחר של הסקאלה אברי גלעד מייצג תופעה רחבה יותר של אנשים שנופחו על-ידי משאבת ההמונים ללא כל הצדקה. יכולתו העיקרית היא לחבר מילים במהירות יחסית ולייצר הקשרים בניחוח קומי בתוך זמן קצר. חוכמתו אינה חוכמה, מפני שהיא נטולת מחויבות ("אני מתעב אנשים שדבקים בעמדתם"); שנינותו היא בעיקר צורנית: הוא יידע לענות במהירות על קושיה, אך לא יבין שבכך הוא רק מחזק את מה שנגדו הוא יוצא - את האינסטינקט הבסיסי שאותו הוא מנסה לשנות (כמו גוגל שמעלה תוצאות על-פי אלגוריתם קבוע, אלגוריתם שאותו המתכנת מתעב). לא במקרה התוכן של אברי גלעד משתנה בכל עת (שמאלני שהופך לימני, קיצוני שמעריך לפתע שמרנות וכו'): הרי התוכן הוא רק החומר שמוכנס לצורה ומשלם את המחיר כשהנפש לא נרגעת (האשמה תמיד תוטל על התוכן מפני שהוא לא הבעיה האמיתית. לעומת זאת הצורה תיוותר כפי שהיא, בלתי חשודה אפילו). תוכנית הראיונות עצמה המחישה היטב את הדיסוננס שהוא מייצר. מדובר בתוכנית שהזהות המוצהרת שלה מורכבת מסך ההתנגדויות שלו למה שקורה על המסך (את תמצית הגישה הוא זיקק בהבטחה: "פה לא תראו מישהו אוכל עין של שור"). לעומת זאת, היו שם אריה דרעי (פוליטיקאי לשעבר), אמא של ניר כץ ז"ל (אישי ומרגש), איל ברקוביץ' (כדורגלן), גל גדות (דוגמנית) ושחר חסון (סטנדאפיסט). כלומר, התמהיל המוכר מכל תוכניות הטוק שואו לדורותיהן. זה אברי גלעד: אני לא כמו כולם. וכעת אני אוכיח לכם. אולי כדאי לו פשוט לעזוב את "כולם" ולהיות פשוט הוא. גם אם זה לא יפה במיוחד.