"אמת איננה עשויה מאי-אמירת שקר לעולם, אלא מידיעה מתי לשקר ומתי לא". סמואל באטלר למרות שנראה שאינה וליאורה, שתי המועמדות להדחה, היו השחקניות המרכזיות בפרק הזה, דמות המפתח היא דווקא אבי, והמשפט בפתיחה מכוון בעיקר אליו. בכלל, קשה להבין מה גורם לכל-כך הרבה מועמדים לספר את האמת על התככים שהם זוממים. פרצי גילוי הלב האלה תמיד נאמרים בזמן הלא נכון ולאדם הלא נכון, עד שנראה שהם בלתי נשלטים. כך גם אבי בפרק הזה: מה, בשם האלוהים, גורם לך להסביר לשי וחנוך - בני בריתך, כן? - שאתה שומר על אינה כי יש לך ברית עם שני אנשים מהשבט השני? כאילו, בן אדם, למה ללכת סחור סחור? בוא תגיד להם בפנים "אני רוכב לכם על הגב עד האיחוד".
והקטע הכי יפה הוא שאבי לא באמת חושב שיש לו ברית כזאת. הוא פשוט, איך לומר בעדינות, חשב מהבולבול, ופרץ הכנות הזה היה בסך-הכל ניסיון להסתיר זאת, מהאחרים וגם מעצמו. עכשיו תחליטו אתם מה הוא הפגין כאן יותר: חוסר תחכום משווע או כניעה ללא תנאי לליבידו שלו.
ולא ששתי המועמדות להדחה הפגינו יכולות גבוהות יותר באבחנה הנדרש מתי לשקר ומתי לא. שתיהן כנראה בדיוק יצאו לשירותים כשלימדו על תחכום בבית הספר. כל אחת בתורה נצמדה לסלע האמת גם כשהוא גרר אותה כל הדרך למטה. אינה הייתה חייבת להסביר לאביטל למה היא צריכה להדיח את אנגלנדר. או ליתר דיוק: חמש דקות אחרי שצורפה לברית קיימת של ארבעה אנשים, היא מוצאת לנכון לומר לאדם מחוץ לברית שהוא למעשה בסכנה. אבי גרם להדס, חנוך ושי להצביע נגד אינה. אינה עצמה שיכנעה בכך את אביטל ואנגלנדר, וסגרה את הפינה. האמת, אף אחד לא יכול היה לעשות את זה טוב יותר. בהדחה עצמית אין עליה.
ליאורה כביכול יוצאת בסדר מהפרק הזה, כי הצליחה להפיל את אינה, אבל גם היא מגישה מועמדות לפרס המהלך האסטרטגי המבריק של הפרק: כי אין דבר יותר מטומטם מלומר לגבר - ועוד בנוכחות עדים - שהוא לא נאמן ושמישהי מסובבת אותו על האצבע. זו הדרך הבטוחה לעלות לו על הכוונת.
וכדאי לשים לב לנקודה יותר מעניינת: ליאורה מנתחת את מאזן הכוחות בצורה רציונלית, אבל כשהיא פועלת, מניע אותה יצר קטן והרסני: קנאה. היא מקנאת באינה. "כל-כך קל להפעיל גברים", היא אומרת בעצמה בסוף הפרק. ואנחנו נוסיף: וכל-כך קשה לראות מישהי אחרת עושה את זה.
הבנייה מחדש של השבטים עשתה ריסטרט לכל מאזן הכוחות. עובדה, אפילו הברית היחידה שנותרה - זו של שבט קראו ללא זיו - התפרקה בהצבעה הראשונה במועצת השבט. הפרק הזה מלמד אותנו שני דברים: הראשון הוא שמה שמניע את המועמדים הם עדיין יצרים קטנים, וכך כנראה זה יימשך. כל-כך הרבה מהם לא מצליחים להתרומם מעבר לסחי הרגשי ולפעול בצורה שקולה. התבוננות בהם היא ממש שיעור בפסיכולוגיה.
הדבר השני הוא שבשלב הזה כל מי שפעל רק הזיק לעצמו, ולכן הדרך הטובה ביותר לפעול היא לא לעשות דבר. מי שמבין זאת, כמו הדס או חנוך, שיפר את מצבו. יותר מכל מבינים זאת שי וטל כהן. האחרון הוא כרגע סוג של תקווה לניעור העונה הזאת. הוא מקשיב למתמודדים ומאתר את חולשותיהם. כי במשחק לא רציונלי, הדרך להתקדם היא לתת לחולשותיהם של האחרים להפיל אותם, והוא נראה קרוב לכך יותר מכולם.
ממש מתבקש לומר משהו על ההתמוטטות של קריספל, אבל האמת שפשוט אין מה לומר עוד על האיש הזה. כשאדם מדבר כל-כך הרבה על אמונה, התקף חרדה הוא לא הדבר הכי מפתיע בעולם. אבל אם יש משהו יותר מעצבן מקריספל, זו החגיגה של ההפקה על הדרמות הרפואיות. קודם קריספל ועכשיו השורדת שפונתה מהאי. גם במחלקת הפרומו לא מגלה תחכום יוצא דופן.