יצחק ומשה רטוביה תבעו את חברת פרטנר תקשורת בע"מ בבית משפט לתביעות קטנות בראשון-לציון, בגין חיובי יתר וביקשו פיצוי עקב הפרת הסכם. לטענתם, במהלך חודש מאי 2008 התקשרו עם הנתבעת בהסכם לרכישת שני מכשירי טלפון ומכשיר קבוע לרכב. תנאי ההתקשרות עבור מכשיר אחד, כללו תשלום חודשי קבוע, שירות תיקונים, אחריות מקיפה, ועד 1,000 דקות שיחה. וביחס למכשיר השני כללו תשלום קבוע, שירות תיקונים, משלוח מסרונים ועד 250 דקות שיחה.
"עם קבלת החשבונית הראשונה התברר לנו שהנתבעת גבתה סכומים ביתר, ובחודש לאחר מכן בוצעה גבייה ניכרת ביתר. על-אף ניסיונותינו להבין את מהות החיובים, הדבר לא עלה בידנו, ולבסוף הודענו לנתבעת על ביטול ההתקשרות והחזרנו את המכשירים", טענו התובעים.
בכתב ההגנה טענה פרטנר שהגבייה בוצעה כדין, והתובעים בחרו לעשות דין עצמי והשיבו את המכשירים על-אף שלא הייתה הצדקה לכך. פרטנר ביקשה לדחות את התביעה.
השופטת הלית סילש דחתה את התביעה. "התובעים הינם אלו המבקשים לקבל לידיהם כספים כמו גם להורות על ביטול ההתקשרות ומכאן שנטל ההוכחה מוטל עליהם, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה... מהמסמכים השונים התברר כי התשלום הקבוע ניתן עבור שירותים מוגדרים, ובגין שירותים נוספים כגון שירותי תוכן, נגבו ונגבים סכומים נוספים".
לדברי השופטת, התובעים לא הצליחו להבהיר כיצד נגבו מהם סכומים ביתר. "עיון בחשבוניות הבודדות שהוצגו לי מלמד כי לכאורה נעשה שימוש בשירותים נוספים. משתי החשבוניות הראשונות אני למדה כי הנתבעת גבתה עבור המכשירים תשלום בחשבונית הראשונה והפחיתה אך באופן חלקי תשלום זה במסגרת החשבונית הנוספת. לא ניתן היה להבין מדוע בדיוק נגבו דווקא סכומים אלו, או מכוח איזו הרשאה פועלת הנתבעת בשעה שהיא מחייבת בחודש ספציפי ומזכה בדרך כלשהי בחיוב העוקב. לא הונח בפני כל בסיס עובדתי לכך שהצדדים הסכימו לדרך התחשבנות זו ונציגת הנתבעת, הגם שהייתה רהוטה מאוד בדבריה בדיון, לא יכולה הייתה להסביר את דרך חישובה של החשבונית השנייה בכל הנוגע לחיוב במכשירים".
השופטת הדגישה בפסק הדין: "יש לציין במפורש כי קיים קושי של ממש בהבנת פירוט החשבוניות של הנתבעת, בוודאי כאשר עסקינן בהתייחסות בחשבוניות גם לחיובים וזיכויים קודמים". חרף זאת קבעה השופטת, שהתובעים, שנטל הראיה באשר לגבייה העודפת ולשיעורה רובצת לפתחם, לא הרימו את הנטל המוטל עליהם. "אין בפסק דיני זה משום חיווי דעת ביחס לדרך התנהלותה של הנתבעת ביחס לאופן דרך גביית התשלומים השוטפים עבור המכשירים ומכאן גם לשאלת הפרת ההסכם על ידה ביחס לטענה זו ואולם אין ספק בעיני כי דין טענת התובעים בדבר זכותה של הנתבעת לגבות אך את הסכום הקבוע, להידחות וטענתם בדבר גבייה ביתר לא הוכחה". השופטת הוסיפה שעשתה חסד עם התובעים כשלא חייבה אותם בהוצאות ההליך.