איך להיות מאושרים בשני צעדים 1. אם אתם רוצים לדבר עם פסיכולוג, אתם כנראה זקוקים לאחד. גם אם אתם לא רוצים, רוב הסיכויים שאתם זקוקים לאחד. אם אתם זקוקים לפסיכולוג, דאגו שיהיה לכם פסיכולוג. מי שיגיד לכם בטלוויזיה ובתמורה להרבה כסף שאתם לא צריכים לראות טלוויזיה ולא צריכים לרדוף אחרי כסף, אינו כשיר לתפקיד הפסיכולוג שלכם. הוא לא אמין מספיק.
2. עצה נוספת, אם אנחנו כבר כאן: אם אתם טובים במשהו - תמשיכו לעשות אותו. אם אתם, למשל, עיתונאים בחסד, עיתונאים נדירים, עיתונאים אמיצים - אנא מכם, תמשיכו לחקור ולפרוץ, לרתק אותנו, לצרוח כשהשיירה עוברת בדרכה לתבוע אתכם תביעת דיבה. זכרו: אין אף אחד אחר שיעשה את הדבר הזה שאתם טובים בו.
ולמה לא להיות מאושרים בשישה צעדים? מיקי רוזנטל ויורם יובל ראויים להערכה על גבורה יוצאת דופן. מעטים האנשים באכסניית השידור שלהם שמנסים וגם מצליחים לשכנע מישהו לשדר משהו שלא קשור לסיפורים קורעי לב, מחשופים קורעי לב, או תוכניות ריאליטי המבוססות על השילוב בין השניים. מעבר לזה, האושר הוא עניין שקשה להתמודד איתו. בעידן קפיטליסטי טהור, שבו המילה "אושר" נקשרת לפחיות קוקה קולה או ליוגורט חדש עם פצפוצים, חיפוש אחר מושג אבסטרקטי כמו אושר נשמע רוחני, תלוש, כמעט רומנטי. ובכל זאת, לא היה בתוכנית הזו שום דבר רומנטי.
המירוץ: "החומר שממנו עשויה האהבה" הייתה סדרה נהדרת. למיטב זכרוני היא שודרה בערוץ 8, כך שרובכם לא ראיתם אותה, אפילו לא אלה מביניכם שדווקא מחפשים אהבה (יש כמה כאלה). רבים מאיתנו רצים אחרי אהבה, כמו שאנחנו רצים אחרי כל דבר אחר. לא בגלל שזה מקרב אותנו אליה, כמו בגלל שאנחנו פשוט רגילים לרוץ. לעבודה, ובחזרה, ולהשיג עוד משהו בדרך, ולקנות את המשהו הספציפי שלשכנים כבר יש. "החומר שממנו עשויה האהבה" סיפקה מידע אקדמי, נגיש ומרתק לגבי הדבר הנחשק ההוא, שתמיד נמצא שם באופק. היא לא אמרה לנו להמשיך לרוץ אחריו, או להפסיק, או איך לרוץ ככה שנגיע ראשונים, ובאיזו דרך יותר קצר. היא כן סיפקה לנו חומר למחשבה בהפסקות.
המעודדות: "איך להיות מאושר בשישה צעדים", באצטלה המדעית של הפרופ' יורם יובל, הודיעה לנו שאנחנו רצים גם אחרי האושר, והתנדבה לעמוד בצדי הדרך ולנפנף לנו עם פונפונים. עידוד הוא חלק חשוב מכל מרוץ, אבל הוא בוודאי לא עוזר לנו לתהות האם אנחנו רצים בכיוון הנכון, או האם ריצה היא בכלל הדבר בשבילנו. יש שיטענו שמטרת המורל היא המטרה ההפוכה בדיוק - לגרום לנו לשכוח שיש בכלל אופציה אחרת. וכמו בשירי מעודדות, גם תהליכים פסיכולוגיים שמתרחשים במספר צעדים קבוע מראש נוטים להיות פשטניים, ריקים, לא אפקטיביים, ואם המעודדות לא נראות ממש טוב - גם לא מאוד מעניינים.
סבתא: בשביל לספר לנו שלכל דבר יש מחיר, או שהכל צריך לעשות במידה, אנחנו לא זקוקים לפרופ' יורם יובל. מספיקה סבתא שלנו. היא אולי לא יודעת שיש תחום באקדמיה שנקרא "מדעי האושר", אבל לפחות לה באמת אכפת מאיתנו. על-פי מחקרים אחרונים שערכתי בנושא, מתברר כי בן אדם אחד שבאמת אכפת לו מאיתנו יעשה אותנו פי 304 יותר מאושרים מאשר איש זר שיירק לעברנו את אותן סיסמאות בדיוק, תוך נפנופי ידיים סוערים. למקרים שבהם סבתא לא מספיקה, ובכן, בדיוק בשביל זה יש פסיכולוג. רוצים לדבר עם פסיכולוג? אתם כנראה זקוקים לאחד. לאחד אחר.
