מרים והאני עומר הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת לאחר שהורשעו בבית משפט השלום בעבירה של ניסיון קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ערעורו של האני עומר, התייחס לעניין אי-ההרשעה.
בעובדות כתב אישום מתוקן נטען כי ביום 26.8.06 המערערים הציגו מצג שווא בפני בית חולים בצפת, לשכת התנועה של משטרת ישראל וחברות ביטוח, לפיו המערערת נפגעה בתאונת דרכים מסגירת דלת רכב על אצבע ידה, לצורך קבלת פיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במועד הנ"ל דיווחו על ה"תאונה" לחדר המיון בבית החולים צפת, והמערערת נבדקה, טופלה והתקבלה במרמה תעודה רפואית. מספר ימים אחר-כך מסרו הודעה ללשכת התנועה של משטרת ישראל. בהמשך, הגיש עו"ד שאדי חליחל, בשם המערערת, דרישה לפיצוי לחברת ביטוח.
בית משפט קמא קבע, כי המערערים ביצעו את מעשי העבירה וביקש תסקיר בטרם הרשעה על-מנת שיתייחס לעניין ההרשעה. לעניין המערער לא בא שירות המבחן בהמלצה חד-משמעית לאי-הרשעה, משום עיסוקו כמורה בפועל שלא נדרש להציג רישום פלילי ומשום שבמידה שלא יורשע, אין כדי להועיל לו לאור חומרת העבירה אף ללא הרשעה.
בית משפט קמא הרשיע את שני המערערים וגזר עליהם את העונשים הבאים: על המערערת: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל תעבור עבירה שאחד מיסודותיה מרמה, וקנס בסך 2,000 שקל, או 30 ימי מאסר תמורתו. על המערער: מאסר בן 4 חודשים שירוצה בעבודות שירות, 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה שאחד מיסודותיה מרמה, וקנס בסך 3,000 שקל או 45 ימי מאסר תמורתו.
עבירה לא חינוכית בכתב הערעור טען האני עומר, שבית משפט קמא טעה כשהרשיע אותו נוכח נסיבותיו האישיות ולאור הפגיעה הצפויה בקריירה שלו כמורה בעל תואר ראשון בחינוך, שטרם קיבל תעודת הוראה. "הרשעה תפגע בסיכויי לקבל תעודת הוראה ובית משפט קמא לא נימק בשל אלו נסיבות הרשיע אותי".
המערערים הדגישו שהעונש שנגזר עליהם חמור והתעלם מהודאתם. המדינה טענה שיש לדחות את הערעור, שכן לא מדובר במעידה חד-פעמית, והמקרה טמן בחובו מעידה משולשת וניסיון להונות באמצעות מסירת מידע כוזב, את בית החולים, לשכת התנועה של המשטרה וחברת הביטוח. "מצופה ממי שעוסק בחינוך, שידיר ידיו ממעשי עבירה שכזה".
ההרשעה לא תפגע במורה בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את הערעור לעניין ההרשעה ולעניין העונש. לדברי בית המשפט המחוזי, ההרשעה לא תפגע בהאני עומר, שעוסק בפועל בהוראה, ולא נדרש להציג תעודת יושר. "ספק אם בעצם ההרשעה עצמה יהיה כדי לפגוע במערער, שכן, במידה שיבחן משרד החינוך את העסקתו של המערער, מה שייבחן בפועל הינו המעשה שעשה המערער, ומשמעויותיו, ולאו-דווקא השאלה אם הורשע או לא.
"בנסיבות העניין, שעה שהמערער כמי שעיסוקו בחינוכם של אחרים התכוון לבצע עבירה של מרמה, ולצורך כך אף הציג מצגי שווא שקריים בפני גורמים שונים, אין לומר כי נסיבות העניין מאפשרות ויתור על ההרשעה מבלי לפגוע פגיעה של ממש באינטרס הציבורי. גם באשר לעונש שהוטל, לא מצאנו שיש להתערב", סיכם בית המשפט המחוזי.
