אחרי שזכה בפרס "אריה הזהב" היוקרתי בפסטיבל ונציה האחרון, אולי הפרס החשוב ביותר בעולם הקולנוע אחרי "דקל הזהב" בקאן וכמובן פרס האוסקר, עולה "לבנון", סרטו של שמואל מעוז, על מסכי הקולנוע בישראל.
אחרי "בופור" ו"ואלס עם באשיר", מגיע סרט מלחמה ישראלי מעולה ולא קל לצפייה. ההבדל היחיד, הפעם הגיבורים לא יוצאים מתוך הטנק וכל המלחמה בעצם נראית מנקודת המבט של הפריסקופ.
מאז "פרויקט המכשפה מבלייר" עושה רושם שנקודת מבט אחת על התרחשות שלמה הפכה לפופולרית במיוחד בקרב אנשי הקולנוע, עשו בה שימוש בסרטי איכות כמו סרטו של אלכסנדר סוקורוב, "תיבה רוסית" או סרטים הוליוודיים שמנסים להיות מקוריים כמו "קלוברפילד".
בנוסף לנקודת המבט הצרה על ההתרחשות, הסרט מעביר בצורה מוחשית תחושה של קלאוסטרופוביה, המזכירה לעיתים את התעלות החשוכות, המחניקות והאינסופיות של הסרט "בופור" וכמובן את התעלות של מלחמות העולם שמוצגות כל-כך טוב בסרט האימה המצמרר "Deathwatch". הגיבורים לכודים בתוך הטנק, יש להם רק רבע או חצי ידיעה מה באמת מתרחש מחוץ למכונה שבה הם שוהים... הטנק הוא מלכודת מוות, טיל אחד או תקלה, והם גמורים. הטנק הוא בעצם מטאפורה למלחמת לבנון - החיילים שנסחפו לתוך המלחמה הזו ולא דמיינו לעצמם בתוך איזה בוץ עמוק הם עומדים לשקוע.
"לבנון" הוא סרט שאין בו רגע אחד של מנוחה. שעה וחצי של פעולה ואימה בלתי נפסקת. מעוז, בחוכמה רבה, בחר לתאר פעולה אחת שמתרחשת במספר שעות מצומצם כאשר בסרט אותן שעות נדחסות לתוך 90 דקות עוצרות נשימה שמושיבות את הקהל על קצת הכיסא ולא נותנות לו מנוח. ממש כמו בסרט אימה לא נחסכים מאתנו שפע סיטואציות מזוויעות וקשות לצפייה.
"לבנון" הוא כנראה סרט המלחמה הישראלי הגראפי הבוטה ביותר שנוצר עד כה והוא לא משתמש בחומרי ארכיון כמו "ואלס עם באשיר" מה שהופך את הסרט הזה לאחד המושקעים ביותר מבחינת עיצוב אומנותי. המסר הראשוני של הסרט "מלחמה זה דבר רע" (למרות שאולי זה מסר לא פופולרי היום).
"לבנון" מעלה שאלות אידיאולוגיות שונות בנושא היחס שבו הקולנוע הישראלי בוחן את מלחמת לבנון, האם הקולנוע הישראלי המתמקד אך ורק בנקודת המבט של החיילים שלנו ומתעלם מהסבל של האזרחים הלבנונים הנקלעים לשדה הקרב?
"לבנון" הוא סרט מלחמה מעולה, סרט פעולה מרשים וסרט אימה אפקטיבי לחלוטין. יש בו משחק קבוצתי טוב במיוחד של כל השחקנים: מיכאל מושונוב (בתפקיד החלשלוש), אושרי כהן (הכריזמטי שרוצה הביתה) ואיתי טיראן (המפקד שאיבד את זה). יש גם את הקצין הכריזמטי זוהר שטראוס שזכה בפרס האקדמיה הישראלית לשחקן משנה. אבל התגלית המרכזית הוא דווקא כוכב הסרט יואב דונט שמצליח לשדר רגישות ובדרך שהוא מצולם אפילו קצת הומו-ארוטיות. תשס"ט הייתה שנה מאוד מוצלחת לקולנוע הישראלי, נקווה שהשנה החדשה תהיה מוצלחת לא פחות.
