התובעת "שכחה" שהפחיתה דמי שכירות ותבעה לשווא

איבט מימרן תבעה את שלומי בן-גור בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בגין מחלוקת כספית. מימרן שכרה משרד ברחוב יפו 218 בירושלים, ובן-גור הציע לה, פעמים רבות, לפנות את המשרד ולהציע לבעלי הבית לחתום על חוזה שכירות עימו במקומה. לטענתה, בתמורה לפינוי, הציע בן-גור לשלם לה סכום של 42,000 שקל, ולאחר שנחתם עימו חוזה שכירות ועם עזיבתה את הנכס שילם לה סך של 30,000 שקל בלבד. מימרן ביקשה את ההפרש בסך של 14,810 שקל, שכלל תשלומי שכירות וארנונה עבור חודש ינואר 2008. בכתב ההגנה טען בן-גור, שמימרן הסכימה לפחית את עלות דמי השכירות מ-42,000 שקל ל-30,000 שקל, ולראיה צירף מסמך בחתימתה, בו נאמר: "קיבלתי סך של 30,000 ש"ח במקום 42,000 ש"ח, סכום זה סופי שיסגור החוזה בחנות ברחוב יפו 218...". לדבריו, מימרן פינתה את הנכס ביום 31.1.08 ולכן אינו חייב לשלם את התשלומים עבור חודש ינואר 2008. התובעת לא חתמה בכפייה השופטת אנה שניידר דחתה את התביעה. "לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, הגעתי למסקנה שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה. אומנם לפי ההסכם בין הצדדים מיום 23.1.08, היה על התובעת לקבל סכום של 42,000 שקל במזומן כדמי פינוי, אולם לפי נספח לכתב ההגנה, שהתובעת נמנעה מלצרפו, היא אישרה ביום 31.1.08 כי קבלה סכום סופי של 30,000 שקל במקום הסכום של 42,000 שקל. הואיל ולא נטען כי החתימה על המסמך נעשתה על-ידי התובעת בכפיה או שהמסמך זויף - אין לתובעת להלין אלא על עצמה כי נתנה לנתבע את האישור האמור. "לעניין התשלומים לגבי חודש ינואר 2008 - הואיל ואין מחלוקת שהתובעת פינתה את הנכס רק ביום 31.1.08, אין כל הצדקה שהנתבע ישא בתשלומים לגבי החודש האמור". לפנים משורת הדין, לא חייבה השופטת את מימרן בהוצאות.