הצורך של ההפקה ליצור מתח לאורך מספר בלתי סביר של פרקים גרם לכך שנעביר שני פרקים שלמים ללא הדחה. אם כי, יש לציין, שרמת המתח נשמרה בגלל הפעילות הרבה יחסית בתוך השבט המאוחד. בכל מקרה, היעדרו של קליימקס ההדחה בטלנובלה שנפרסת לנגד עינינו מספק נקודת מבט מעניינת: במקום לנתח את יכולתם הפוליטית בדיעבד, לאחר שהתוצאה ידועה, ניתנת כעת הזדמנות לבחון את מהלכיהם בסביבה הקרובה למה שהם חשים: סביבה עם מרכיב גדול של אי-ודאות. כמה שעות לפני מועצת שבט, כשנתון חדש - דו קרב בין שי לחנוך - יכול להפוך את כל המשוואה.
היו לא מעט דמויות פעילות בפרק הזה, אבל הגיבור המרכזי הוא ללא ספר זיו. שני מהלכים שלו סימנו את נתיב העלילה. הראשון הועיל לו אסטרטגית: ההחלטה שלו ללכת עם טלכו ולא עם חבורת הזאבים של שי, חנוך ואנגלנדר. השני היה טמטום פוליטי מובהק: לספר לשי על העריקה שלו ושל ליאורה.
אבל אין טעם לבחון מזווית אסטרטגית את שני הצעדים האלו, מהסיבה הפשוטה שהמניע שמאחורי שניהם טמון ברובד אחר: זה הרגשי. זיו בוחר בטלכו כי "הוא נגע לו בלב", ובוחר לספר לשי יותר מדי, בגלל שאינו מרגיש נוח לדפוק את מי שהיה חברו. שום מוח אנליטי לא עמד מאחורי ההחלטות האלה. במקרה אחת יצאה לטובתו, והשניה לרעתו.
מתמודדת נוספת שכדאי לציין היא ליאורה. בדומה לזיו, גם היא משפיעה משמעותית על העלילה בכך שהחליטה לערוק. ממש כמו זיו, גם לה יש נטייה אובדנית לספר את האמת ולהודיע לחברי בריתה שהיא "מרגישה שהיא נדחקת הצידה", ובדיוק כמו זיו - היא מחליטה על בסיס אמוציונלי נטו. ליאורה מרגישה לא שייכת מול חנוך ושי, ולכן חשה מאויימת. עם זיו וטלכו היא מרגישה חשובה, ולכן חשה בטוחה. בפועל, היא החליפה כנים בצרעת. מצבה לא השתפר בכלום עם טלכו וזיו. אבל העיקר ההרגשה.
זיו וליאורה הם שני פיונים במאבק בין שני המנהיגים כרגע בשבט המאוחד - שי וטלכו. ובמאבק הזה טלכו מנצח כרגע בנוק אאוט. ההפרדה בין שי וזיו הבהירה את אופיו של כל אחד מהם: שי הוא המנהיג מבין השניים, או יותר נכון: דיקטטור. זו הסיבה שהוא לא מזהה נכון את אופיו של מי שהוא אמור להכיר הכי טוב, זיו.
הוא לא רואה שזיו הוא מספר שתיים קלאסי: עושה מה שאומרים לו, אבל אוהב להרגיש שהוא המנהיג. במקום להשתמש בכך ותמרן אותו, שי דורך לזיו בדיוק על החצ'קון: כשהוא מסרב להכליל את טלכו בברית הוא מבהיר לו שהוא לא קובע כלום. וזה מעצבן, עבדאן, כמה שזה מעצבן. אותה כוחניות גורמת לו לקחת את ליאורה כמובן מאליו - ועוד להבהיר לה את זה.
המנהיגות של טלכו בדיוק הפוכה מזו של שי. במקום ששי מפגין כוח, טלכו מראה תחכום. היכן ששי מפגין קהות חושים, הוא מגלה רגישות. הקשר שלו עם זיו - אדם ששונה ממנו בכל תא בגופו - הוא לא פחות מהישג אדיר. והזיהוי של נקודת השבירה של ליאורה הוא אנטיתזה לעיוורון שמפגין שי כשחנוך הבוק אומר לה: "זה טבעי שתרגישי דחויה".
אבל טלכו עושה עוד משהו אחד חשוב: הוא נמנע ככל שניתן מלהיתפס כמוקד כוח. כמו שהוא עצמו אומר, הוא מתכוון להפסיד כל הדרך אל הניצחון. הוא מוותר מראש על משימת הפרס (נקודה למחשבה: האם צפייה בחגיגה בסנוקר בחדר אחד עם ריקי והדס היא אכן פרס?), והוא שולח את זיו לדבר עם ליאורה. וכך, בסביבה עם מרכיב גדול של אי-ודאות, הוא מוגן. כי גם אם תהיה עריקה מפתיעה, או שתוצאות הדו קרב יהפכו את יחסי הכוחות על פיהם - מי שעל מצחו מסומנת נקודה אדומה הוא זיו. זיו, אמרנו, הוא מספר 2 קלאסי: הוא עושה מה שאומרים לו, אבל אוהב להרגיש שהוא המנהיג. בדיוק כדי לחטוף את כל האש.
"הרוצה להיות מנהיגם של בני אדם, צריך להסכים להיות נתפס זמן רב כאויבם הקשה ביותר". פרידריך ניטשה, הרצון לעוצמה