לרוב החברים שלי יש כבר תואר שני, הם מגרדים 10,000 שקל בחודש ועוד מעט יימאס להם מתל אביב. אני נשוי, עדיין סטודנט, גר בבית מתפורר במושב ליד ירושלים ונאבק בשאריות המוצקות בתחתית המיכל של הטחינה. אפשר להגיד שאני אמן, מצאתי את אהבת חיי וויתרתי על המרדף הקפיטליסטי בכרך.
אבל האמת, אני מקנא. לחיות בעיר הגדולה, ללבוש חליפה, לפלרטט עם המזכירה, להוריד אספרסו במסדרון, לטרוף סושי בעיסקית ולהתאמן על מיזעור חלונות לא רלוונטיים עם תכנים לא חוקיים. תענוג.
לצערי, אנשי העמל, הכסף והחיים הטובים לא יגיעו לירושלים כדי לשתות איתי בירה אבל יש פאב אחד אותו אני נוהג לפקוד לעיתים קרובות, המקום היחידי בירושלים בו הצורך בעניבה מורגש באמת.
ב'דבלין' ירושלים אין חלילה קוד לבוש קפדני, הצורך בעניבה הוא רק עבור התנועה שחותמת את יום העבודה ומצביעה על שיחרור אמיתי. ממש כמו הנפת גביע ניצחון או השלכת המגבת בשולי הזירה.
דבלין הוא פאב מושקע, ברמת העיצוב והגימור, השירות וכמובן מבחר הבירות המתעדכן כל חודש. באופן מפתיע, רמת המחירים מתאימה לכיסו של הסטודנט התפרן, וערב אלכוהול איכותי אפשרי גם עבור זוג נשוי שחולם על רכב ליסינג ופעוטון יהודי-ערבי למען השלום. אנחנו פותחים את הערב עם חצי לף בראון (28 שקל) מתקתקה עבורי ושליש בארבר (36 שקל) מתוקה עוד יותר עבור אישתי היקרה.
צמד המילים 'בירה דבש' והסימון 8% אלכוהול, קיצרו את זמן ההמתנה של המלצרית שבדרך כלל מעבירה את משקלה מרגל לרגל עד שפרל'ה מחליטה מה היא רוצה.
לצד המשקאות אני לא מוותר על סלסלת מטוגנים מלוחה כדי להתמודד עם אחוזי האלכוהול של הבירות הבלגיות המצויינות - שניצלונים בבצק בירה וצ'יפס (48 שקל).
לשולחן מגיעה כעבור דקותיים סלסלת עץ מרופדת בכמויות אדירות של מקלות תפו"א דקיקים ועליהם חופן נאה של שניצלונים פריכים והרבה שקיקים של מיונז וקטשופ.
על המסך הגדול מוקרן המשחק המרכזי מליגת ווינר שמתחלף לעיתים במשחק מהליגה הספרדית, מכבי וברצלונה מתעללות בחבורת זרים שמחכה לשריקת הסיום. אני באמת רוצה להאמין שיש אנשים שסוגרים כך את יום העבודה במשרד, גם כדורגל גם בירה וגם שמנוניות מפנקת בקצות האצבעות.
אלי, הבעלים והמייסד, מצטרף לשולחן ומספר על המסע בדבלין עם צוות המלצרים, החדר הסודי מעבר לקיר בו מוחזקות החביות בטמפ' מבוקרת והרף הגבוה לבחירת צוות העובדים. אנחנו מוחים את הקצף מהשפה העליונה ומזמינים מייד עוד צמד מהבלגיות.
לצד המשקאות הכהים והדחוסים בטעמים שרק נזירים בלגיים שיכורים יכולים לרקוח, מגיעה גם צלחת של מגה טוסט (45 שקל) - קוביות טוסט עם חמאה וכמות נדיבה של גבינה צהובה. פרל'ה מזמינה עוד שליש בלגי מהחבית, הפעם נויטון, בירת תפוחים עדינה וקלילה (32 שקל). לכאורה אני מאושר.
הרעיון לקשר בין הבילוי בדבלין לחבורת הנוברישים שאני כמה להימנות על שורותיהם, מחלחל עם הטיפות האחרונות של הבירה. אני מבין כי הפעם צמד הבלגיות בדבלין היה בו טעם לפגם. המטרה בערב אלכוהול מזדמן היא לשכוח מהצרות וליהנות בחברת אנשים טובים, מוזיקה קלילה, הפועל ירושלים (שמתחמקת מעוד הפסד מביש) וזוגיות למופת. את כל אלה אני מוצא בדבלין לעיתים קרובות.
הפעם, המשימה של כתיבת שורות אלו וההתמודדות עם המציאות שאני לא חלק ממנה, גרמו להפרעה קלה, שהפתרון הברור לה הוא עוד ערב בדבלין שאין צורך לדווח עליו. לחזור שיכור הביתה ולגלות שהחבורה המצליחה מהמרכז טרם התירה את העניבה והם עדיין ספונים במשרד וממזערים חלונות, עסוקים במשלוח מיילים חסרי חשיבות. בירה היא הפיתרון שלי לא להתמודד, ודבלין הוא המקום הטוב ביותר לעשות את זה. לחיים.
