פרידה גביבוב תבעה את שכנתה לאה בן-יונה בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בגין נזק שנגרם לרכבה. לדבריה, בנה בן ה-11 של הנתבעת, ערך תרגולי קראטה בחצר ופגע במכוניתה. גביבוב ביקשה את עלות הנזק לרכב.
בן-יונה השיבה שלא היו דברים מעולם, ובנה לא גרם כל נזק לרכבה של גביבוב. היא ביקשה לדחות את התביעה בהיעדר עילה.
השופט גד ארנברג שמע את הצדדים לאחר שהעידו בפניו וחזרו על טענותיהם. "נראה לי כי אין מקום להיכנס לשאלה האם בנה של הנתבעת גרם לנזק אם לאו, שכן גם אם כך היה לא ניתן לחייב את הנתבעת על נזקים שגרם בנה. ייתכן שהיה מקום לתבוע תביעה נפרדת את הורי הילד בגין רשלנות שלהם עצמם בשמירה על הילד, אך אין מקום לתבוע את ההורים לשלם נזק שגרם בנם ושהם ישלמו את הנזק במקום הילד.
"בנוסף לאמור, הנתבעת גם לא הצליחה להוכיח מה היה הנזק ושאכן היא שילמה את הסכום שלטענתה שילמה עבור התיקון. לא צורפה קבלה על התיקון אלא פתק לא ברור מי כתב אותו ובגין מה שולם הסכום האמור בו. עוד יש להוסיף כי התובעת אמרה שהיו עדים למעשה, אך לא הובא אף עד. בנסיבות האמורות, אף אם היה ניתן לחייב את ההורים, הרי שהנזק לא הוכח, לפיכך התביעה נדחית ללא צו להוצאות".