רגע של גילוי נאות: זהו לא היה מפגשי הראשון עם 'אדיסון' (ואם לדייק אז גם לאימי, שהתלוותה אליי, המסעדה לא זרה). מסעדת אדיסון קרובה לעיר נעוריי, כפר סבא, סעדתי באדיסון מספר פעמים בעבר ותמיד החשבתי אותה כמסעדה איכותית עם אוכל נהדר. אך החורף, בשילוב עם התחושה שאני יודעת מה צפוי לי, הותירו אותי מעט נטולת מוטיבציה. אומנם לא חששתי שהמסעדה תתברר ככישלון אך גם לא ציפיתי להיות מופתעת.
מזלי (או מזלו של כל מי שבא איתי במגע במסעדה) היה, שבאדיסון, המקום המכונה על שמו של הממציא הדגול, המציאו לי ערב שלא דמה לקודמיו והוכיחו לי את אחת מהמנטרות של המקום: לחדש! לחדש! לחדש! או במילים אחרות: להמציא את עצמם מחדש. דוגמה מובהקת לכך היא הכנסת תפריט סושי לתפריט הערב של המקום. אדוני אדיסון ביקשו לרענן את התפריט המבוסס על מטעמי המטבח האמריקני והקונטיננטלי במטעמי המטבח היפני, ולעמוד בדרישות הגוברות למזון בריא יותר. דוגמה נוספת ניתן למצוא בשיגרת רענון תפריטי היין והאוכל של המסעדה (מצחיק להשתמש במונח שיגרה בכדי לאפיין תרבות של שינויים). אם זה לא די תפריט הקינוחים משתנה על בסיס יומי.
גם העיצוב המודרני של המקום מרמז על המגמה החדשנית שלו. חלל גדול מקבל את פני הסועדים ומוטיב הצבעים אדום ואפור שוטף את עיניהם. פלזמות בגודל בינוני מעטרות את הקירות. במרכז המסעדה בר ניו-יורקי גדול, המואר באורות אולטרה מתחלפים. ממול לבר מנורות עגולות גדולות ונוצצות.
הודות לחדשנותה של המסעדה יצא שטעמנו לראשונה מכל המנות שהוגשו לנו באותו הערב. זאת למרות שלא בחרנו את המנות, אלא נתנו לננד צ'ונקיץ, מנהל המסעדה, לבחור עבורינו. למנות ראשונות קיבלנו ייצוג מכובד ממחלקת הים. מנת השרימפס מרוקאי (42 שקל)- שרימפס ברוטב צ'רמולה, חצילים ודבש - הייתה מעדן מדויק להפליא והצליחה להשכיח ממני שאני לא אוהבת חצילים. ספיישל מנת הסרטן (42 שקל) - סרטן רך שריון מצופה בציפוי פריך עם רוטב יוגורט וסלט עלים ועגבניות - כמעט והעלתה בעיניי דמעות של געגוע, שכן עבר זמן רב מידי מאז אכלתי סרטן. מנת הסיגר טלה (36 שקל) - סיגר טלה בגספצ'ו שרי וטחינה, אחת ממנות הדגל של המקום, הייתה הצלחה מובהקת, למרות שרק אני יכולה להעיד על טיבה של המנה, שכן אימי לא הספיקה לטעום ממנה טרם טרפתי אותה כליל. מנת לחם אדיסון (16 שקל), לחם טרי דמוי פיתה עם שום קונפי, שמן זית ומתבלים, הייתה חביבה, אך לא היממה אותי כמו אחיותיה.
מהעיקריות, אני חייבת להודות, אכלתי בקמצנות יותר. הן לא היו טעימות פחות, חלילה. אך הקיבה כבר הספיקה להשביע את רעבונה. יחד עם זאת, ארבע מנות מפוארות לא יכלו להיוותר שלמות, ואני ואימי עשינו כמיטבנו בכדי לעשות האחת את השנייה גאה (יחסי אם-בת שכאלה). מנת המבורגר אדיסון (55 שקל) - 250 גרם בשר בקר עם חצילים, פיסטוקים וקשיו - אשר הוגשה עם צ'יפס, היא עוד אחת ממנות הדגל של המקום, הקשורה קשר הדוק לימיה המוקדמים של המסעדה (לפני כארבע וחצי שנים) כמסעדת-בר אמריקנית המתמחה בהמבורגרים. הספיק לי רק ביס אחד בכדי להבין כי מדובר ביצירת מופת של הקציצה האמריקנית. שלושת הביסים הנוספים היו סתם בשביל הכיף. מנת הספשייל פוטאופו (96 שקל) - כתף עגל המתבשלת בבישול איטי בנפרד מתבשיל שעועית עם עגבניות, כוסברה ושום - הציעה שילוב מעניין של בשר רך ועסיסי עם תבשיל שעועית ביתי והייתה נפלאה.
לסושי כבר לא הייתה לי את ההתלהבות האמורה להיות כשמגישים לשולחן שני רולים מופלאים של יצירות האומנות האימפריוניסטית הזאת. לא אשמתו של אף אחד, פרט לאשמתי שלי - הייתי צריכה לצום מראש השנה. המעט שהצלחתי לטעום מהרול אינסייד אאוט של ה-Edison Special Roll (42 שקל) - שרימפס טמפורה, ספייסי סלמון, אבוקדו, גזר ובצל ירוק, עטוף בבטטה עם טריאקי ושומשום - ומהרול אינסייד אאוט של הסלמון סקין (35 שקל) - סלמון סקין, טמאגו, קמפיו, מלפפון, בצל ירוק, עטוף בבטטה ורוטב טריאקי - הוכיח לי שסושי נהדר אפשר בהחלט לאכול גם מחוץ לסושיות מוצלחות כמו אונמי או מון התל אביביות. לאמא שלי זה לא הוכיח כלום, פרט לכך שסושי זה מאכל טעים. סושי, אמא, נעים מאוד.
כשהגיע זמן המנות האחרונות כבר התבוננו בננד בעיניים מסכנות. אני לא יודעת אם זוהי הגרסא של ננד לרחמים, אך לשולחנינו הוגשו שלוש מנות אחרונות. הודות לרקע של השף כקונדיטור בצרפת, אדיסון יכולה להרשות לעצמה להתנסות מדי יום בתפריט קינוחים שונה מידי יום.
היצירתיות ניכרה במנות שהוגשו. מנת טירוף השוקולה (32 שקל), ארבעה כדורים עשויים משוקולד ולרונה ועטופים בקקאו טהור על מצע רוטב שוקולד עם מעט צ'ילי, היא למעשה מנת טראפלס העשויה משוקולד איכותי ויקר במיוחד. מנת מלבי (32 שקל), מלבי ביתי עם שמנת, מי ורדין, סירופ רימונים ושקדים קלויים, היא מנה נפלאה לחובבי מלבי. גם מלבי, כמו הסושי, הוצא מהרשימה השחורה של אימי לאחר הארוחה. מנת הצ'ורוס (42 שקל) מרמזת על מהותה - בצק מקסיקני אוורירי (מעין בצק של פחזניות) מטוגן עם סוכר מקורמל ומוגש עם רוטב שוקולד וקצפת, לצידו ממתק שוקולד נוגט עם קורנפלקס ומעליהם גנש שוקולד קפוא. ואכן צ'ורוס הוא משהו שצריך להיות מוכנים אליו, כי למרות שטעמו שמיימי, קשה לכבוש אותו על קיבה ריקה.
כשיצאנו מהאדיסון הרגשנו מפוצצות אך מופתעות: מי ידע שאפשר לאכול כל כך הרבה ועדיין להצטער שלא אכלנו יותר.
