עם משבר או בלעדיו זוהי השגרה בשוק התקשורת: מחזורי ענק, רווחיות תפעולית גבוהה ולבסוף תשואות בטוחות לבעלי המניות. לא פלא שקוראים לחברות הללו מכונות מזומנים. אז מה גרם לשוק התקשורת בישראל ליהפך לאחד הענפים הכי רווחיים ולאבן שואבת עבור בעלי ההון?
1. הכניסה לעשירים בלבד כדי להיכנס ולתפקד בשוק התקשורת בישראל - צריך להיות גוף עשיר ביותר. הנה כמה מספרים שיוכיחו זאת. פלאפון, למשל, השקיעה כ-300 מיליון דולר בשנים האחרונות להקמת רשת חדשה בטכנולוגיית GSM; בזק משקיעה בימים אלה סכום של כ-2 מיליארד שקל בהקמת רשת NGN (רשת המאפשרת אינטרנט במהירות של עשרות מגה-ביט) ו-HOT תשקיע בשנים הקרובות עשרות מיליוני שקלים רק על מהלך שדרוג תשתית הכבלים.
חסמי הכניסה היקרים לשחקנים חדשים יוצרים זירת פעולה נוחה במיוחד עבור בעלי ההון - מעט שחקנים, תחרות נמוכה ורווחיות גבוהה. מיעוט השחקנים פועל לטובת מי שכבר על המגרש: חברות הסלולר למשל לא צריכות לדבר זו עם זו כדי להשיק תוכניות מחיר דומות בתאריכים דומים, שחלילה לא ייצרו תחרות אמיתית על כיסו של הצרכן.
במציאות כזו, לא פלא שגם שוק הסלולר וגם שוק ספקיות האינטרנט נחלק בין שלוש חברות בחלוקה כמעט סימטרית (שלושה שלישים שווים) - במאזן שנשמר כבר כמה שנים.
2. התחרות וירטואלית, השחקנים לא את גן העדן הזה עבור בעלי ההון, יצרו במידה רבה הרגולטורים שלנו. ב-2003 קבעה ועדת קרול, שפעלה מטעם משרד התקשורת, כי התחרות בשוק תתבסס על תשתיות עצמאיות, כך שכל חברה תקים לעצמה תשתית נפרדה - ויקרה. מאז המציאות הזו נהפכה לאקסיומה בענף.
בעולם המערבי נהוגה דווקא גם תחרות אחרת - המאפשרת לשחקני תקשורת נטולי תשתית לפעול על בסיס תשתיות קיימות. בתחום הסלולר קוראים להם מפעילים וירטואליים. חברות אלה הצליחו לייצר תחרות ולהוריד מחירים כמעט בכל שוק אשר בהן הן קיימות.
כבר ב-2005 הבינו במשרד האוצר שמודל כזה - של חברות וירטואליות - יכול לעורר את התחרות בשוק המקומי. אך למרות הדיונים, הוועדות וההמלצות - שאף התקבלו במשרד התקשורת - ועל-אף שההחלטה נכללה בחוק ההסדרים, היא עדיין לא מומשה. מה חסר? חתימה של שר התקשורת על הרפורמה הנחוצה כל כך לשוק ולצרכנים.
ולמה החתימה חסרה? כי שני שרי התקשורת האחרונים, משה כחלון המכהן וקודמו אריאל אטיאס, לא הרהיבו עוז לחתום על הרפורמה.
3. השרים מתחלפים, החברות מתחזקות משרד התקשורת סובל מחולשה מול ענקיות הטלקום. בשש השנים האחרונות התחלפו במשרד שישה שרים: אריאל שרון, אהוד אולמרט, דליה איציק, אברהם הירשזון, אריאל אטיאס ומשה כחלון. ובתקופות כהונה כל כך קצרות השרים לא יכולים ליהפך למומחים בנושאי טכנולוגיה מורכבים.
הגישה של רוב השרים בתפקיד הייתה להימנע מהחלטות קשות. הם ראו במשרד קרש קפיצה זמני לתפקיד הבא ורק רצו להעביר את הקדנציה בשלום. החלטות קשות וחשובות מהוות סיכון עבור השר. אף אחד לא רצה לקחת צ'אנס - ולהיות חתום על כישלון, על כן מרבית השרים העדיפו לשתק את המשרד. פעמים רבות הם מיהרו להאשים את המחלקה המשפטית של המשרד בעיכוב תהליכים, אך כאשר היו יכולים לפתור זאת באמצעות שינויי חקיקה, הם תקעו מקלות בגלגלים.
מול משחק הכיסאות הזה, חברות התקשורת נותרות יציבות ויש להן די פנאי ומשאבים להיות מעודכנות בחזית הטכנולוגיה; הן שוכרות תדיר חברות מחקר עולמיות, קוראות מחקרים מהעולם ולכן מצליחות להשיק שירותים חדשים עוד לפני שמשרד התקשורת שמע עליהם או החליט כיצד להתייחס אליהם.
הנה דוגמה אחת קטנה: משרד התקשורת עדיין לא החליט אם צריך להסדיר את שירותי הטלוויזיה בסלולר וכיצד - ובינתיים החברות כבר חולבות מהם מזומנים בלי להשקיע שקל בהפקות מקור, בניגוד לתנאים המחייבים את חברות הכבלים והלוויין.
4. מי רוצה להסתבך עם טייקון? אבל הרפיסות של הרגולטורים מול חברות התקשורת אינה נעוצה רק בתחלופה התכופה של השרים. בראש הפרמידה של חברות התקשורת ניצבים כיום אנשי עסקים מהחזקים ביותר במשק הישראלי.
נוחי דנקנר, הבעלים של סלקום, הוא בעל השליטה של חברת האחזקות אי.די.בי ונחשב לאיש העסקים בעל ההשפעה הרבה ביותר במשק. נוני מוזס, האיש בעל העיתון של המדינה, הוא גם מהבעלים של חברת הכבלים HOT. מוזס חולק את HOT עם אליעזר פישמן, שמחזיק בין היתר גם בעיתון "גלובס". חיים סבן, עד לאחרונה הבעלים של בזק וזכיינית ערוץ 2 קשת, הוא חבר אישי של ביל קלינטון ושמעון פרס וגם תורם ענק למפלגה הדמוקרטית בארה"ב. יוסי מימן, הבעלים החדש של סמייל, הוא גם הבעלים של ערוץ 10 וגם של חברת האנרגיה אמפל.
לפוליטיקאים הישראלים קשה מאוד להתייצב מול עוצמה כלכלית כזאת. בטח כשרבים מהם חושבים גם על הקריירה שמחכה להם מחוץ לפוליטיקה. שם, אם ירצו להשתלב בעולם העסקים, ייאלצו לפגוש לפחות אחד מהאנשים הקשורים לשוק התקשורת.
חברות התקשורת מודעות לכוחן והן מחזיקות מחלקות משפטיות נרחבות, סמנכ"לי רגולציה מנוסים ומשרדי לובינג בעמלה חודשית נדיבה. די באימת אלה ובאימת בג"צ שבדרך, בשביל שמשרד התקשורת יעכב כל החלטה ויקבע עוד דיון, עוד שימוע ועוד ועדה. זה מה שקורה במשרד התקשורת בחצי השנה האחרונה והשר החדש עוד לא הצליח להוציא אף החלטה משמעותית תחת ידיו.
5. גם אנחנו אשמים ויש עוד הסבר אחד לחוזקן העצום של חברות התקשורת בישראל. הצרכן הישראלי חובב טכנולוגיה, מאמץ חידושים, אבל לא בודק בציציות המחיר. אומרים שהישראלי לא פראייר אבל כשזה מגיע לתקשורת - זה לא בדיוק נכון.
אנחנו קונים מכשירי סלולר חדשים, למרות שהישן עדיין עובד: לקוח ישראלי מחליף מכשיר כל שנה וחצי בממוצע אבל ממשיך לשלם במשך שלוש שנים על המכשיר הישן; אנחנו קונים דור שלישי על-אף שאין לנו מושג מה זה בעצם עושה ואנחנו מתקשרים מהסלולר גם כשאנחנו בבית, למרות שמחיר הקווי נמוך בהרבה.
למרות חולשתו המבנית של הלקוח הישראלי מול ענקי התקשורת, מעטות היו הפעמים שבהן נשמעה זעקה ציבורית נגד החברות. גם כאשר חברות הסלולר העלו את המחירים, הלקוח הישראלי לא יצא לרחובות ולא הפסיק לדבר. בהעדר לחץ ציבורי, אף פוליטיקאי לא מצא לנכון לדאוג לרווחתו של הצרכן.
6. לידיעת השר כחלון: יש תרופה למכה האם נמשיך לשלם מחירים גבוהים כל כך עבור שירותי התקשורת שלנו? האם בעלי ההון ימשיכו לגזור קופון בהיעדר תחרות ממשית?
לשוק התקשורת המקומי יש רק תרופה אחת. בארה"ב פועלת רשות תקשורת שקוראים לה FCC; בבריטניה יש רשות תקשורת שקוראים לה - Ofcom ולמעשה כמעט בכל המדינות המערביות והלא כל כך מערביות יש רשות כזו.
רשות תקשורת היא גוף מקצועי ויציב שאינו רגיש לתהפוכות בממשל ובראשו לא עומד איש פוליטי. גוף שכזה יכול לרכז ידע בתחום, לשמוע את כל החברות ולהתוות מדיניות ברורה לשנים קדימה. הוא יכול להגיב בזריזות לשינויים הטכנולוגיים הדחופים, ולעשות זאת ללא פניות. רשות תקשורת תוכל להיטיב עם הצרכן הישראלי שמשלם כל חודש יותר ויותר על שירותי התקשורת, אבל גם החברות יוכלו ליהנות מאופק רגולטורי ארוך מועד, שחשוב לתוכנית ההשקעה שלהן.
בשביל שרשות תקשורת תקום צריך שר אחד אמיץ שיעדיף את טובת הצרכן והשוק כולו על פני טובתו האישית, שכן הוא ייאלץ לוותר על הלשכה, הכיבודים והוולוו. זאת משום שרשות כזו תגרום להחלשה או לביטול של משרד התקשורת. כדי שרשות תקשורת תקום, צריך גם ראש הממשלה שמוכן לוותר על משרד התקשורת ככלי פוליטי. אבל במציאות הקואליציונית בישראל, ראש הממשלה תמיד נמצא במחסור של תיקים, המהווים אתנן לשותפיו הקואליציוניים וקשה גם למצוא שרים שמוכנים לוותר על הכסא תמורת האינטרס הציבורי.