פו הדוב בגרסה לאומנית

כתיבת טקסט ספרותי פוליטי נראית דבר מובן מאליו כיום, אבל ב-1917, השנה שבה נכתב הספר, אירופה הייתה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, רחוקה מאוד מעשיית חשבון נפש. אחרי המלחמה אומנם התעורר גל של ספרים אנטי מלחמתיים, המפורסמים שבהם "במערב אין כל חדש" של הסופר הגרמני אריך מריה רמרק וה"משמנאים והמרזאים" (או "השמנפופים והחדחוטים" בתרגום המחודש) של אנדרה מורואה. אבל מילן כתב את הספר הביקורתי הזה כמעט מתוך השוחות של המלחמה. ולכן, הספר היה פורץ דרך בחשיבה הביקורתית שלו ובאירוניה הדקה שלו, אומרת ד"ר חנה לבנת, העומדת בראש "מרכז ימימה" לחקר והוראת ספרות ילדים במכללת בית ברל. התוכן האנטי מלחמתי של "היה היה פעם" מזמין את השאלה למי מיועד הספר. אם אומנם לילדים, מה עומד מאחורי החשיבה להנחיל להם את הרעיון שמלחמות הן מיותרות; האם זו האמונה שספרים יחוללו שינוי? שאלה זאת רלוונטית היום, כפי שהייתה בזמנו של מילן. הסופר עצמו נדרש לה כשהעיר בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, כי הוא נכתב למבוגרים. "לשני מבוגרים, לרעייתי ולי", דייק. אך גם אין זה אומר, הוסיף, שהספר לא נועד לילדים. ובכל זאת, במשך השנים הוא נחשב לספר ילדים. עתה, בלבושו החדש, מסקרן לדעת כיצד יבינו ילדים את המסר שבדפיו. עולם הילדים הרי השתנה לא מעט מאז שראה אור לראשונה. הילדים כיום מתוחכמים משהיו וחשופים יותר לאקטואליה. את "היה היה פעם" אפשר לשייך לקבוצת ספרים שמעלים על נס את אווילותן של המלחמות. ביניהם, "המלחמה על החמאה" של ד"ר סוס, "סיפורו של פרדיננד" של מונרו ליף - סיפור על שור שלא מסכים להילחם בזירה, "מעשה בקערה ובתרווד" של מיכאל אנדה וכמובן "השמנפופים והחדחוטים". גם ב"מסעות גוליבר" של יונתן סוויפט יש חלק המתייחס לנושא המלחמות. בעברית אפשר לציין את "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" של אפרים סידון. כדי להבין את מקומם על מדף ספרי הילדים יש לקשר אותם דווקא עם הספרים ההפוכים להם, אלה בעלי המסר הלאומני, סבורה לבנת. "כל עם בשלב גיבוש הזהות הלאומית שלו כתב תחילה ספרים לאומניים מאוד", היא אומרת. "כך, למשל, אדמונדו דה אמיציס פירסם את יצירתו המפורסמת 'הלב' ב-1886, חמש שנים אחרי שאיטליה נוסדה. איטליה נוצרה מנסיכויות שחוברו יחדיו, ופתאום היה צריך להנחיל למיליון ילדים איטלקים את תחושת הלאום". "הלב", ספר מיליטריסטי לכל דבר, נכנס מיד למערכת החינוך שם.

גם בישראל נכתבו ספרים פטריוטיים ומיליטריסטיים. בשנות ה-30 כתב אליעזר שמאלי את "הנער אמיץ הלב", סיפורו של בן 12 יתום מאב היוצא להזעיק עזרה ליישוב, שבו כולם חולים בקדחת. הוא מקריב את עצמו וטובע בנהר. "זו הייתה תקופת העלייה החמישית, שבה הגיעו הרבה ילדים. היה צריך לגבש אידיאולוגיה ומיתוסים משותפים", אומרת לבנת. הספרים הלאומניים הם מכשיר לגיבוש ולהקרבה על מזבח המולדת. הם מיועדים לבני 11-12 ומציגים גיבורים בגיל זה כדי שלקוראים יהיה קל להזדהות. "הם נועדו להנחיל לילדים במשך כמה שנים את ההשקפה שערך הלאום שווה יותר מערך החיים. בהגיעם לגיל 16-17, לקראת הגיוס לצבא, הם יהיו מוכנים", ממשיכה לבנת. "לוקח כמה שנים לאמץ השקפה כזו". במלחמות העולם הייתה התפכחות ואולי אף שבר בנוגע לאידיאולוגיות הגדולות, מציינת לבנת. "'במערב אין כל חדש' מספר על קורות החיילים מנקודת מבטם. הספר רוצה להראות שמלחמה אינה הדבר ההירואי הזה שלימדו אותנו, אלא דבר נורא ואיום שבו החייל הוא כלי משחק". דומה ששלב ההתפתחות הזה עוד לא הגיע לישראל, אף כי תהליך הנסיגה מהקולקטיב לאינדיווידואל התרחש. אך זו עובדה שבעברית אין כמעט ספרים פציפיסטיים, מעירה מתרגמת "היה היה פעם", כרמית גיא. זאת אולי בגלל התפישה שבארץ המלחמות תמיד צודקות. "ספרות הילדים הייתה תמיד מגויסת למאבק הקיומי", היא אומרת. "לכן מההתחלה היה צריך חסמבות, ואפילו קופיקו גויס למערכה". לבנת סבורה שספריו של יהודה אטלס, שהעמידו במרכז ילד שגם מותח ביקורת על עולם המבוגרים, היו פורצי דרך מבחינת נטישת המורשת הלאומנית בספרות. כך גם אלונה פרנקל, שב"סיר הסירים" משנות ה-70 עסקה בצרכים פיסיים ואחרים של הילד נפתלי. ב"מיץ פטל" לומדים ששלושה אומנם יכולים ליצור קבוצה, אבל כל אחד שומר על המאפיינים המובהקים שלו. וכאילו דילגו על שלב הספרים האנטי מלחמתיים, כיום, אומרת לבנת, פונים בספרי הילדים לתאר את האחר. כך, למשל, ב"שרוטה" של תמר ורטה-זהבי, רומן נעורים המביא קול פלשתיני. "זה חשוב, כי ברגע שאתה מזהה שאדם הוא אדם ולא מזהה אותו באופן קבוצתי, קשה לך לשנוא אותו", אומרת לבנת. "ספרות במיטבה מאפשרת לך לחוות חוויות שלא תחווה. היא מאפשרת לקורא להדהד ולהפנים את החוויות הללו. עד כדי כך שאם לילד תהיה ההזדמנות והוא יזכה לקרוא ספרים מורכבים כמו 'היה היה פעם' ואחרים, הוא ישאל את עצמו את השאלה אם ללכת לקרב ולמות. את ההכרה הזאת, שמתבגרים יכולים לעשות שיקול דעת ולהיפתח למציאות מורכבת, צריך להביא בחשבון גם בהתמודדות הקולקטיבית שלנו כמדינה עם ההשתמטות. אי-אפשר להחזיר גלגל אחורנית ולחשוב שאנחנו עדיין מדינה בראשית שנותיה, אלא להבין שחל שינוי והתרבות אומרת כיום דברים מורכבים יותר, ומתמודדת עם השאלה למה נלחמים ולמען מי אנחנו עושים זאת".