תחושות בעור משחקות גם הן תפקיד בדרך בה אנו שומעים את השפה. אלו ממצאיו המפתיעים של מחקר קנדי חדש. חוקרים גילו כי נשיפות בלתי נשמעות של אוויר, שהועבר יחד עם קולות מסוימים, השפיעו על מה שהמשתתפים האמינו כי הם שומעים.
ממצאי המחקר, שפורסמו בעיתון "Nature", מראים כי רמזים חזותיים וקוליים אינם הגורמים היחידים החשובים בדרך בה אנחנו שומעים, והתקווה היא שהממצאים יובילו לפיתוח מכשירים חדשים לכבדי השמיעה.
ידוע כי רמזים חזותיים מפניו של האדם המדבר יכולים להגביר, או להפריע, לדרך בה האדם שמולו שומע את הדברים הנאמרים.
החוקרים, מאוניברסיטת בריטיש קולומביה שבונקובר, רצו לבדוק אם תחושות של חוש המישוש משפיעות גם הן על הדרך בה אנו שומעים צלילים.
הם השוו צלילים, שכשאנו אומרים אותם הם מלווים בנשיפה קלה ולא נשמעת של אוויר, כמו "פה" ו"תה", עם קולות שאינם נשמעים כך, כמו "בה" ו"דה". במקביל, המשתתפים קיבלו - או שלא - נשיפה קלה של אוויר לגב היד או הצוואר. הם גילו כי "בה" ו"דה", הידועים כעיצורים, נשמעו כמו "פה" ו"תה", כשנאמרו בלוויית משב האוויר.
החוקרים מקווים כי הבנת הדרך בה מורכבת התמונה השלמה של הצלילים יכולה להיות שימושית בפיתוח עתידי של עזרי תקשורת לכבדי השמיעה.
ידוע היטב כי רמזים חזותיים, כמו תנועות שפתיים, יכולים לעזור לאנשים להבין את הדברים הנאמרים אם איבדו את שמיעתם, אך ידוע גם כי למספר עיצורים כמו "ב" ו-"פ" או "ת" ו-"ד" יש את אותו דפוס שפתיים, ולכן האפשרות שמשב רוח קל על העור יוכל לעזור לאנשים להבחין בין עיצורים אלו מעוררת תקווה.
במידה שמחקרים נוספים יוכלו להראות את אותה השפעה - בזמן האזנה לשיחה ב"עולם האמיתי" - הרי שניתן יהיה לשפר את מכשירי השמיעה הקיימים כיום.
