אם נניח לצורך הכתבה, שאת או אתה, הקורא/ת הממוצע/ת, אינך פריק של כושר, בריאות, תזונה נכונה או מודעות עצמית גבוהה במיוחד (כמוני), אז כנראה שכשיוצא לך לעבור ליד בר מיצים או מסעדת בריאות מציפה אותך תחושת מבוכה, המלווה בקול פנימי שאומר " זה נכון... אני באמת צריך/ה להתחיל לאכול אחרת, לשמור על עצמי קצת יותר". ואם את/ה ממש כמוני, תוך שלוש שעות תמצא/י את עצמך מנקים טחינה ממנת השווארמה שנזלה על המכנסיים.
לכן קצת חששתי להגיע לארוחת הבוקר ב'ביאלה' - ביסטרו הבריאות ברחוב הארבעה. עברתי לידו לא פעם בשנה האחרונה ותמיד ראיתי מקום מלא באנשים מאושרים, דבר שאמור היה לרמוז לי משהו. אבל, כאמור, האוזן הפנימית שלי סתומה מכולסטרול. בסוף התגברתי על דעתי הקדומה והלכתי באחד הבקרים החורפיים של השבוע לחנוך את ארוחת הבוקר הבריאות הראשונה שלי! רק ליתר ביטחון ארזתי על הקטנוע את הקוצ'יני - כמעט דוקטור.
מבט מהיר על תפריט ארוחת הבוקר של ביאלה אומנם אישש את שחשבתי: התפריט מורכב ברובו ממנות עם שמות בריאים ('בוקר ספורט', 'גרנולה ומיץ טבעי', 'בוקר בריא'), אך הופתעתי לגלות גם שמות מוכרים מארוחות בריאות פחות ('בנדיקט', 'סלמון' ו'מאפין'). את סימן השאלה שלי פתר רון, השף והבעלים, שהסביר שהמטרה היא לא לפתוח בר צמחוני שכל כולו שיר הלל לנבטוטי חיטה ולגרנולה אורגנית. ממש לא. הקונספט בביאלה הוא פשוט מאוד: אוכל ים תיכוני רגיל וכיפי, אך עם חומרים איכותיים מאוד שנעשה בדרכים מסויימות ומוקפדות היוצרות את הבריאות במשוואה הזו.
רון הצליח להפיג את חששותיי לחלוטין והחלטתי להתמסר למנה עם השם המושחת ביותר: בנדיקט סלמון ותרד (42 שקל) והקוצ'יני שהפסיק לאחרונה לעשן ועבר לריצות מרתון במקום הלך, איך לא, על בוקר בריא (42 שקל). מהרגע שהגיע האוכל אל שולחננו הפסקתי להתייחס לביאלה כאל מסעדת בריאות, ומהביס הראשון הבנתי שמדובר בעצם ביופי של ארוחת בוקר. לדוגמה, הסלטים שהגיעו בפנכות קטנות היו בדיוק כל מה שרצינו: לבנה עם שמן זית, זיתים שחורים, טונה אדומה צרובה (מדהים!) גבינה בולגרית רזה, אבוקדו טרי, מסבחת עדשים וחומוס (שאם הייתי מסיים אותה לא הייתי יכול להגיע הביתה) לחמניות עגולות וחמות וסלט טרי, רענן, בחמישה צבעים (או יותר, עצרתי בחמש). ארוחת בוקר ישראלית קלאסית. זה נכון שלחטוף בבוקר איזה המבורגר מדי פעם או אנטריקוט עם ביצת עין אחת לכמה זמן זה אקזוטי ואמריקני מצידנו, אבל בסופו של דבר - כמו שאומרים במלונות בחו"ל - "אין כמו ארוחת הבוקר בארץ". תוסיפו לזה שתי ביצי עין יפות וממש לא טבולות בשמן ואני מוכן לקום לזה כל בוקר מחדש.
בזמן שאני נובר לקוצ'יני בסלט, הגיעה אל שולחננו מנת הבנדיקט: על לחם פריך קלוי בשמן זית ושום, הונחה פיסת סלמון ורדרדה ועסיסית, מתחתיה תרד ומעליה רוטב הולנדייז בריא, עשוי מחלבונים, חרדל, חלב חם והרבה אהבה. לא נעים לי קצת להודות, אבל הקוצ'יני ואני הסכמנו פה אחד שמדובר באחד מהבנדיקטים הטובים שטעמנו, אף טוב יותר מכמה בנדיקטים שנחשבים למנת הדגל בכמה מסעדות בעיר.
על המיץ הטבעי שלנו - סלק, תפוח וגזר בשבילי ותפוגזר לקוצ'יני - אין צורך לספר שהוא נסחט במקום, כי במקום ששם כזה דגש על טריות ובריאות אין אופציה אחרת. אבל ההפתעה הגיעה בקינוח. אני פחות נמשך למתוק (לי הספיקה הסויה בקפוצ'ינו שקיבלתי), ובכל מקרה ציפיתי שבביאלה נקבל איזה תחליף סוכר על בסיס סטיביה או משהו, אבל ממש נסחפתי.
בחרנו מתפריט הגרנולה את ה"רייזיס" (24 שקל), קערת גרנולה (ביתית כמובן) המוגשת - שימו לב -עם יוגורט חמאת בוטנים, פירות ושוקולד! הרכב שמיד הצית ויכוח בנוגע לתכונות השוקולד (מוצקי קקאו = בריא) וחמאת הבוטנים (שפע מינרלים, חלבונים וסידן = בריא). אפילו אני אכלתי חצי מהקינוח הזה, שהוא ארוחת בוקר בפני עצמה, ולא הרגשתי רע עם עצמי.
שבע אך לא כבד לקחתי את הקפה שלי לרחוב, לפינת הישיבה, לפנק עצמי בסיגריה. אוקסימורון, אני יודע, לעשן אחרי ארוחה בביאלה, אבל אני מאמין בשינויים הדרגתיים. העולם התרוצץ לו מולי, אנשים בורחים מטיפות גדולות של גשם ורק אני עומד כמו טיפש, מחייך שם ברחוב עם אוכל נהדר בקיבתי השמחה. שמחה, כי היא יודעת שעוד נחזור לכאן.
נ.ב-לארוחת הצהריים לא אכלתי שווארמה.
