מאז בחינות הלשכה, יימח שמן וזכר הלילות הרבים שאבדו ללא שוב, לא ביקרתי בירושלים רבתי. כל מה שזכרתי מהאזור הירושלמי היה אימה, רעד בברכיים, 100 שאלות וגורל אחד שעתיד להיגזר. כל זה כבר תם ונשלם לפני לא מעט שנים ורק אני נותרתי איתנה בחרם הירושלמי נטול ההיגיון הנ"ל. ומה יכול לשבור חרם אימתני שכזה? ניחשתם נכון. הבטחה למזון מנחם בעיתות מצוקה. רק עניין קולינארי יכול לגרום לי לשכוח מאין באתי ולאן אני הולכת, ולבטל כל נדר שאי פעם נדרתי.
החרם שהטלתי על ירושלים רבתי הופר ביום גשם אפרורי, כזה שהעיד על עוד ימים גשומים ומציקים שעתידים לבוא אחריו. ספונה בביתי בצהרי היום, מבכה את היעלמותה הלא הדרגתית של השמש, זעזע צלצול טלפון מחריד את הדירה. "אני רעבה", שאגה ע', "לא אכלתי כבר חודשים!". ע' התחתנה לפני שבועיים, ובחודשים שלפני החתונה היא חיה, כמו כל כלה טובה, על עלי חסה ומים מינרלים מוגזים. גם בשבועיים שאחרי החתונה היא המשיכה בתרגולת ה"שכחתי לאכול כבר יומיים" עקב ההתרגשות, והנה סוף סוף זה קרה: ע' נזכרה מהו תמצית קיומנו האנושי, והיא שוב רוצה להצטרף אליי למסעות שחיתות בשריים.
התרגשותי הייתה כה רבה מששמעתי שהחרם שהטילה ע' על אוכל מופר, עד שהייתי מוכנה להפר גם אני את החרם הירושלמי, ובהוראתה של ע' שמנו פעמינו אל עבר אבו גוש, שם, לדברי ע', נמצא המקום ששווה בשבילו לזרוק לאלפי עזאזל את כל הדיאטות שבעולם. בכל זאת, לא אומרים לא לכלה הכי יפה שאי פעם ראית.
לא אכחיש שסיננתי כמה קללות חרישיות כשהגשם התחזק והאוטו רעד בדרך לאבו גוש, אך גם לא אכחיש שכבר בכניסה ל'מפגש קרוון', מוסד בשרים מיתולוגי ותיק שכבר קנה לו שם רב שנים באבו גוש, הבנתי מה סוד הקסם. ריח הבשר הנצלה על האש מילא את חלל המסעדה, ומדובר בחלל ענק המאפשר ישיבה בפנים וגם בחוץ במקרה של יום שמש מהנה.
העסקית של מפגש קרוון משתנה בהתאם למנה העיקרית שמזמינים, ונפתחת בשלל סלטים מכל טוב הארץ והמטבח הקראווני: דלעת עם טחינה, טחינה עם פטרוזיליה, טאבולה, סלט ירקות קצוץ, חמוצים, סלט טורקי, חצילים בטחינה ועוד. אומנם טחינה היא המרכיב השולט בכל הסלטים, אולם היא כה משובחת עד שאי-אפשר לטעום די ממנה. כמובן שערימת פיתות חמות שהונחו על שולחננו לאחר כבוד הביאו באופן מוחלט לקיצה של כל דיאטה מטופשת שאי פעם גזרנו על עצמנו, וכוכבת הסלטים הבלתי מעורערת הייתה בלי ספק הדלעת עם הטחינה. מישהו אמר ריפיל ולא קיבל? לא אנחנו.
למנה עיקרית בחרתי במקלובה (70 שקל), שהיא למעשה הר של בשר כבש מבושל בסיר, לצד חצילים, גזר, חומוס וכרובית. מדובר במעדן מלכים שמהווה הכלאה בין חמין, גולש וצלי בשר. טעמי הכבש המושלמים השתלטו על הירקות ונתנו להם ארומה מופלאה וריחו של התבשיל, שניכר שהתבשל שעות רבות, היה בלתי ניתן לשליטה. חיסלנו אותו עד תומו בביסים קטנים של עונג. בדיקה קצרה העלתה שפירוש המילה מקלובה הוא 'מהופך', דהיינו מדובר בתבשיל שהופכים אותו לאחר ההגשה וכל השכבות המגרות ניכרות לעין וגורמות אסון תהומי לבלוטות הטעם והריח.
ע', כלה טרייה שכאמור לא זוכרת טעמו של אוכל אמיתי מהו, בחרה בהארדקור של המקום: מנה של מיקס גריל (80 שקל) הכוללת בשרים מובחרים כגון שישליק חזה עוף, צלעות כבש ופרגיות. כל העונג הזה הוגש לצד צ'יפס שזה עתה נקצץ ביד וטוגן בעודנו מחסלות את שאריות המקלובה ז"ל. אין כמו מנה של מיקס גריל כדי להביא לקיצו צום חתונה מפואר ולהשכין שלום ביני לבין אזור ירושלים.
אוויר הרים צלול, בשר כיד המלך, מקלובה כהלכתה וסלטים טריים בשפע - את כל אלה מציעה לי אבו גוש. מעניין תמורת איזה תשלום לא סמלי היו מוכרים לי כאן את המתכון של המקלובה. מאידך, למה להתאמץ ולעבוד שעות במטבח? יותר קל להניע את האוטו לכיוון מפגש הקרוון, שקיימת כבר יותר מיובל שנים. ועל-פי טעם הבשרים והסלטים - היא כאן כדי להישאר.
