כשניסן שור ואורי סלעי התחילו לעבוד על הסדרה "לרקוד עם דמעות בעיניים", הם ניגשו קודם כל לארכיון של ערוץ 1 כדי לחפש חומר מתועד. כשהחלו לנבור בחומרים הם נדהמו. "גילינו שב-40 שנות טלוויזיה יש מעט מאוד כתבות על מועדונים ובילויים" מספר סלעי. "אף אחד כאן לא חשב שזה חשוב. עושים כאן בלי סוף סדרות על מלחמות ועל נופלים, אבני היסוד הברורות של הציונות, אבל הנאה, שמחה, מוזיקה ובילויים נתפשו כאן תמיד כתענוג אסור".
"זה עוד כלום", מוסיף שור. "היה לנו קשה מאוד לגייס מרואיינים לסדרה הזו. זה מבהיר עד כמה התרבות הזו דחויה ולמה היה חשוב לנו לעשות את הסדרה הזו כדי לשנות את המצב. אנשים מרכזיים בתרבות הישראלית - שחקנים, עיתונאים - התביישו להגיד 'אני הייתי שם'. עשינו תחקיר מקיף וידענו, למשל, שיש שחקנית מבוגרת מ'הבימה' שהייתה הולכת למועדונים ומבלה. זה היה חלק מרכזי בחיים שלה לפחות כמו כל דבר אחר שהיא עשתה. היא לא הייתה היחידה, הרבה שחקנים מרכזיים אחרים בילו, השתכרו, רקדו והזדיינו, אבל הם מתכחשים לעבר שלהם".
סלעי: "האנשים האלה הפנימו את הכינויים 'פושטקים' ו'טמבלים', הם האמינו שהם משחיתים את הזמן שלהם לריק ושאין שום משמעות למה שהם עושים. הם לא רצו להיות מזוהים עם הדבר הזה, שהוא לכאורה נחות".
אין מטרה מגויסת "לרקוד עם דמעות בעיניים", סדרה תיעודית של שלושה פרקים שעלתה אתמול בערב בערוץ 8 (בהפקת ענת קנדל ו"פנס בודד הפקות") ותמשיך היום ומחר, היא עיבוד טלוויזיה לספרו של שור שנושא את אותו השם ויצא בשנה שעברה בהוצאת בבל. בתחקיר מקיף תיאר שור את התהוותה של תרבות המועדונים המקומית ואת ההתמודדות התמידית שלה עם הערכים הציוניים שמדינת ישראל הושתתה עליהם.
"כבר כשהתחלתי לעבוד על הספר, ב-2004", נזכר שור, "היה לי ברור שהוא צריך להפוך לסדרה תיעודית. אחד הדברים שאני הכי אוהב בטלוויזיה הן סדרות תעודה של הבי-בי-סי, כמו 'רוקדים ברחובות', שנותנות ביטוי לתהליכים תרבותיים חשובים. חשבתי שדבר כזה צריך לקרות גם בישראל. היה ברור שזו צריכה להיות סדרה תיעודית קלאסית, שתספר סיפור לא מסורתי בכלים תיעודיים מסורתיים. בכוונה לא רצינו שהסדרה תהיה קליפית או היפר-מגניבה, אלא רצינו ללכת נגד הנושא - שזה יהיה אטי ורציני ומאז'ורי וישתמש אמצעי מבע קאנוניים. מלכתחילה הגדרנו את זה כ'עמוד האש' או 'תקומה' של תרבות המועדונים".
לדברי שור, תרבות המועדונים עברה תהליך והיא נמצאת היום במקום אחר משהייתה בו בסוף שנות ה-90. "כיום ברור לגמרי שתרבות מועדונים היא תרבות הפנאי הכי פופולרית של צעירים בישראל. עשרות אלפי אנשים בישראל הולכים למועדונים ולמסיבות טראנס בכל חודש. אין לי ספק שזו תרבות דומיננטית פר-אקסלנס. זו לא תרבות זמנית. רק בישראל התייחסו אליה ככזו".
סלעי: "העוול התרבותי הוא גם בהיקף וגם באופי הסיקור. טראנס ומועדונים מופיעים תמיד בהקשר של משטרה וסמים".
למה בעצם התפתח היחס הזה?
סלעי: "כי אנחנו מדינה שמתחברת קודם כל לעצב ואבל. מדינה שאוהבת לעסוק במלחמות ובנופלים ולהשקיע בזה את האנרגיה שלה במקום בבילויים ובשמחה. אין כאן שום הערכה לריקודים ובילויים. זה מיד נקשר לשוליים חברתיים".
בריקודי עם דווקא לא חסכו.
שור: "כן, אבל אלה ריקודים למטרה לאומית. במועדונים אין מטרה מגויסת. המטרה היא הנאה, והנאה נתפסת כאן כריקנית. יש פה אנשים שמחליטים מה חשוב ומה לא חשוב, מה לגיטימי ומה לא, מה יקבל זמן מסך ומרחב בעיתון ומה לא, ועל זה הם שמו תמיד איקס אחד גדול".
סלעי: "היה חשוב לנו להפוך את הלא חשוב לחשוב".
שור: "אף אחד לא יגיד לי ששלום חנוך יותר חשוב מעופר ניסים, ואם מישהו רק ינסה אני אסביר לו למה זה לא ככה. אבל במשך שנים, אנשים כאן אכלו את הסיפור הזה ששלום חנוך הוא הדבר היחיד שחשוב. לא היו כוחות תקשורתיים או כוחות נפשיים להסביר למה זה לא נכון".
סלעי: "השתרשה כאן הבושה הציונית האשכנזית, שמדחיקה את הכיף ולא רוצה שידברו עליו. ההסתרה היא מוטיב מרכזי בתרבות הישראלית. זה כמו כל הסדרות האשכנזיות. תמיד מישהי חוזרת מחו"ל ומסתירה משהו. קח לדוגמה את מנדי רייס דייוויס (כוכבת שערוריית מין באנגליה שבאה לארץ ונהפכה לכוכבת הסצינה התל אביבית בשנות ה-60, נ"ה), שהיא לא חלק מהמנגנון הציוני. באנו לראיין אותה ובתוך דקה והיא נתנה את הראיון הכי פתוח ולא מתחסד. אף שהיום היא אשה שנשואה למיליארדר וגרה בטירה באנגליה, והיא מכובדת לא פחות מכל אותן שחקניות שמפחדות להיחשף, היא לא רואה צורך להסתיר ולהתבייש. היא אמרה בפתיחות מול המצלמה שהיה אל-אס-די והיה סקס והיה חשיש והיא שמחה וגאה בזה. בגלל זה הייתה אכזבה מהדור שלנו. חשבנו שהם כבר בשלב שהם לא רוצים להסתיר, אבל תמיד יש את המקום הזה בראש שאתה מפחד מה יחשבו ההורים שלך ויש את דוד בן-גוריון הקטן שיושב לך על הכתף ולא רוצה שתדבר ותוציא את זה החוצה".
מרגישים את התשוקה שור וסלעי נפגשו בתחילת העשור, בחסות המועדונים כמובן. שור, כיום תסריטאי, עיתונאי ובעל טור ב"טיים אאוט", ערך בצוותא עם העיתונאי והתסריטאי אסף גפן את מגזין המוזיקה והקלאבינג "ניוזיק". סלעי, שכיום משמש כעורך הראשי של ערוץ המוזיקה, היה אחד הכותבים שלו. בזמן העבודה על ספרו התייעץ שור בסלעי והראה לו קטעים נבחרים והשניים החליטו להתחיל לעבוד במשותף על סדרת טלוויזיה. התוצאה היא אחת הסדרות המהנות והחשובות שנעשו בישראל בשנים האחרונות, לא רק בתחום התעודה. הסיפורים האסורים של חיי הלילה נחשפים, מיתולוגיות מתנפצות ועליהן נבנות אחרות וטרגדיות מועלות באוב לצד רגעי אופוריה. בין שאלה פרדריקה, מנדי רייס דייוויס ורפי שאולי, נסיכי חיי הלילה של שנות ה-60, או אורי שטרק, שמעון שירזי וראובן לובלין, מלכי שנות ה-90, שור וסלעי חולקים את הכבוד הראוי לתרומתם לתרבות הישראלית ועושים עמם צדק היסטורי.
"בחרנו לראיין אנשים שמעורבים בסיפור", מסביר שור. "אלה לא אקדמאים או עיתונאים שמביטים ומפרשים מבחוץ. אם יש עיתונאים, אז אלה עיתונאים שהיו שם על הרחבה. אנשים שאתה מרגיש את התשוקה שלהם כשהם מדברים (גילוי נאות: גם הכותב היה בין המרואיינים). ביקשנו להתנער מהגישה הצדקנית שכל כך מאפיינת את היחס למועדונים בישראל. אני זוכר שהתארחתי אצל 'לונדון את קירשנבאום' בעניין הספר והם התחילו לשאול אותי על סלקציה ואלימות ואמרתי להם שיש אלימות בכל מקום במדינה. כשנגמר הראיון ניגשתי ללונדון ואמרתי לו - היית במועדונים בשנות ה-60, אתה יודע איך זה עובד. מה אתה נטפל לאלימות? הגישה שלנו הייתה לעשות צדק עם התרבות הזו".
סלעי: "זה החיים שלנו ושל עוד עשרות אלפי אנשים ואי-אפשר להמשיך ולעשות להם דמוניזציה, סתם כי מחפשים את האשם התורן. זו עוד סיבה שרצינו לספר את הסיפור הזה".
רגעים של התגלות אחד ההישגים של שור וסלעי הוא שיחזור רוח התקופה. לצד מונולוגים מרגשים ותמונות נדירות, יש בסדרה גם פסקול מוקפד שמכניס את הצופה לקצב של המועדונים ומשחזר את החוויה הכוללת של התחושות והקצב; גיבורי הניצחון של 67' מלווים על-ידי "You Really Got Me" של ה"קינקס", לובשי השחורים של הפינגווין בוהים בקיר כשברקע מתנגנת "באוהאוס", מסיבות הטראנס הראשונות מתודלקות עם "Energy Flesh" של ג'ואי בלטראם ו"אייג' אוף לאב", ואילו את אומת הדאנס מקדם טייסטו.
מעבר להכרה בחשיבות התרבותית, סלעי ושור מבקשים גם לספר את הסיפור שלהם עצמם. שניהם התעצבו, התחנכו והתבגרו - אישית ומקצועית - בשלהי העשור הקודם ובתחילת הנוכחי על ברכי חלום אומת הדאנס. "המועדונים מחקו את כל הנעורים הרוקריים שלי", מודה סלעי, שאת נעוריו בילה בכלל ברוקסן. "המועדונים פתחו לי את הראש והאוזניים. חלק מהרגעים החשובים בחיי קרו במועדונים. גם בחוויה ההומואית, כמובן, אבל גם בהתפתחות המוסיקלית שלי. הרבה מהחוויות האלה קרו על הרחבה וזה לא סתם. הרחבה מאפשרת לך שחרור מיני, מוסיקלי, פיסי ואינטלקטואלי, מפני שהמוזיקה היא אינסטרומנטלית ופועלת על מקומות בגוף ולא רק על המוח. אין דבר עצוב יותר מלראות אנשים מבוגרים שמתרפקים על מוזיקה שהם אהבו לפני 20 שנה בלי להתקדם או ללמוד משהו חדש. התרבות האלקטרונית והתרבות המועדונית היא כזו שמתחדשת כל הזמן. כל פעם יש סגנון חדש ודי-ג'יי חדש".
גם שור מצהיר שהרגעים הכי גדולים שלו היו במועדונים. "אלה הם רגעים של התגלות בשבילי. רגעים אינטרוספקטיביים. אני חושב על דברים, יש לי רעיונות. אני רואה את החברים שלי, את העבר שלי, את העתיד שלי. המקומות האלה פותחים אותך, בלי קשר לסמים. אתה מרגיש כל נים ונים בגוף, במוח ובנפש. בעיני זו חוויית ההאזנה האולטימטיבית למוזיקה. אני, למשל, לא יכול לראות הופעות בשנים האחרונות. אני לא יכול להסתכל ולבהות במישהו שמשחזר את המוזיקה שלו במקרה הטוב בצורה נחמדה ובמקרה הרע בצורה מזעזעת, שר את אותם 12 שירים עם אותם קטעי קישור שהוא מילמל בטוקיו, לונדון ובניו-יורק והולך הביתה. אתה יוצא משם עם תחושה שרימו אותך. לידך מישהו אוכל בורקס, מולך מישהו מתופף עם הרגליים. זו חוויה אנטי אקסטטית. מסיבות טובות לעומת זאת הן חוויה טוטאלית. אין מה להשוות. הייתי במסיבה בבלוק שניגן בה קאריזמה (די-ג'יי האוס אמריקני, נ"ה) ואת כל השעתיים האחרונות הוא העביר עם שמונה אנשים בקהל. זה משהו שלא היה יכול לקרות ביקום הרוקנרולי. ואחרי זה אומרים שזה לא לגיטימי".
נרקומניה של שכול אבל גם שור וסלעי מסכימים שמשהו השתנה, שהמועדונים הגדולים כבר רחוקים היום מהחזון האוטופי של מדינת כל רוקדיה ומשקפים יותר את האווירה הקשה במדינה. "רקדתי עם ערסים, רקדתי עם כורדים, רקדתי עם אנשים שמעולם לא דיברתי אתם. רקדתי עם כולם והרגשתי שזו התגשמות החלום הציוני", אומר שור, "אבל החלום הזה התפוצץ. כמו שהחברה הישראלית נראית לי מקום לא כל כך נעים, כך גם המועדון נהפך להיות מקום לא נעים. לא בגלל האלימות, אלא משום שהאנשים התחילו לסמל לי משהו מכוער".
סלעי: "הייתה אשליית שלום שזלגה לתוך המועדונים, אבל התחושה הזו התפוצצה לנו בפנים".
שור: "המדינה נעשתה כל כך אלימה, גזענית וכוחנית, כבר אי-אפשר להתכחש לזה. הדברים האלה לא נשארים מחוץ למועדון. הרי מעבר לחשיבות התרבותית של חיי הלילה, המסר של הסדרה הוא השאיפה לנורמלי. מבחינתי להיות שמח זו ההתנגדות החזקה ביותר לישראליות האלימה. להילחם בעצב של השמאל הציוני הישן. עם הימין אתה יודע בדיוק מי האויב שלך. הכל על השולחן. הוא אומר לך שהוא לא יתפשר על העמדות שלו. השמאל הציוני רוצה לשמר את המצב הקיים ולהמשיך להתבכיין. לשמאל הציוני לא אכפת שלא תהיה מדינה פלשתינית, שהזכויות של ערביי ישראל יירמסו ושהמצב בשטחים קטסטרופלי. הוא רוצה להמשיך ולשבת במגדל השן שלו ולבכות כמה הוא מסכן".
סלעי: "זו לא סדרה שרוצה להתבכיין. אנחנו שמחים. היו כאן אנשים כאלה לכל אורך הדרך, שבחרו לחיות אחרת ולא להידבק בנרקומניה של השכול. תראה מה קרה עם המוות של אסף רמון. אתה מבין איזו חגיגה של עצב תפרו כאן סביב זה? רק מחפשים כאן הזדמנויות כאלה".
שור: "זה משרת את הנרטיב הימני הלאומני. הוא ניזון מהעצב הזה. האנשים האלה מתבלבלים רק כשמציבים מולם שמחה. אם כל הבליינים היו מפיקים איזשהו לקח מחוויית הבילוי שלהם והופכים לכוח אלקטוראלי, אז זה היה מפוצץ את המדינה. אבל המדינה יותר חזקה ממוזיקה ואקסטזי. בן אדם יכול להיכנס למועדון ולרקוד שמונה שעות וכשהוא יוצא משם וחוזר לפלוגה, הוא יורה לפלשתיני בראש. יכול להיות ששגינו וחיינו באשליות ולא הייתה כאן שום תנועה אמיתית. חשבנו שתהיה כאן מהפכה וישראל אחרת. אני פעם כתבתי שמי שמקשיב לטייסטו, לא יכול שלא לירות אחרי זה בפלשתיני. לא פלא שהוא הדי-ג'יי הכי פופולרי בארץ".