משאב חדש נתגלה על-ידי סוכני השטח של הוליווד. מקור השראה חלופי שיאפשר לעיר הסרטים להמשיך ולהתקיים. זהו הסיפור הקצר. במקום שבו תסריטאים רק מעבדים יצירות ספרותיות למסך הגדול, במקום לכתוב חומרים מקוריים, סיפור טוב הוא מצרך נדיר. הסופרים של היום לא עומדים בקצב, כך שאין פלא שהוליווד פנתה אל הסיפורים הקצרים, ואם אפשר שיהיו כמה שיותר עתיקים. בשנה שעברה היה זה "המקרה המוזר של בנג'מין באטן", מאת פ. סקוט פיצג'רלד שעובד לסרט בעל שם דומה ואף התחרה על פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. השנה ישנו מקרה דומה, שלא לומר כמעט זהה. כיוון שמלבד ההתמודדות שמנובאת לו, גם ל"ארץ יצורי הפרא" לא מגיע הכבוד שיקבל.
גיבור הסיפור הוא מקס (מקס רקורדס), ילד משועמם ובעייתי במקצת. נדמה כי כולם מאוד עסוקים כל הזמן בהמון דברים מלבד בצרכים של מקס עצמו, בין אם זו אחותו הגדולה או אמא שלו (קתרין קינר). בהתקפת תשומת לב, אותה לא קיבל בדרכי נועם, לובש מקס את תחפושת הזאב שלו ומתנהג מאוד לא יפה אל אמא. התגובה שלה מבהילה אותו אל מחוץ לבית, הרחק הרחק אל נהר דמיוני בו שט הילדון בסירה אשר בדה. הוא מפליג אל אי מסתורי, שבמהרה יתגלה כארץ יצורי הפרא. גושי הפרווה הענקיים עסוקים ביניהם בוויכוח קולני, עד שהם מגלים את האורח. אחרי שהם חושפים את שיניהם הנוראות וציפורניהם החדות, מקס מפגין צד פראי יותר משל כל יצור פרא ונמשח למלך האי. או אז, מתחילה היכרות עם כל אחד מהיצורים - קרול (קולו של ג'יימס גנדולפיני), אלכסנדר (פול דיינו), דאגלס (כריס קופר), קיי דאבליו (לורן אמברוז), ג'ודית (קתרין אוהרה) ואיירה (פורסט וויטאקר). החבורה תשתולל, תיילל ותתהולל, אבל גם תלמד שיעור או שניים על בגרות ויחסים בין אישיים.
לכאורה, כל האנשים הנכונים התקבצו לעבודה על קלאסיקת הילדים של מוריס סנדק. הבמאי הוא ספייק ג'ונז (“להיות ג'ון מלקוביץ'”) שהביא עימו כמה חברי צוות קבועים. על הפסקול הופקדו קרטר בורוול (מלחין הבית של האחים כהן) וקארן או (סולנית להקת ה”Yeah Yeah Yeahs”), שמבטיחים פסקול קסום מבלי להטביעו בקיטש, ואף קיימו. במלאכת הפיכת ספר מועט עמודים ומילים אך מרובה ציורים לתסריט שווה ערך ל-101 דקות קולנועיות, סייע לג'ונז הנובליסט המוערך דייב אגרס (“לצאת לדרך”). בנוסף, זכו השניים לליווי צמוד של הסופר המקורי, החל משלבי הכתיבה ועד לרגעים מאוחרים יותר של עיצוב המפלצות הפרוותיות. אולם, בפועל סרט קולנוע צריך לעמוד בזכות עצמו. מעבר לשמות, גדולים ככל שיהיו, אשר חתומים עליו. ו"ארץ יצורי הפרא", קצת כמו הגיבור שלו, לא סיים את תהליך ההתבגרות.
היצורים מקסימים, מופת של בובאות עם קצת עזרה מאנימציית מחשב בהבעות הפנים. אין ספק, המרצ'נדייז יילך חזק מאוד. אולם, לרובם אין אישיות של ממש. רק תכונת אופי אחת, לפעמים אחת יותר ולעיתים אחת פחות, שתגדיר כל יצור. ברור שכל אחד מהם אמור לייצג רגש או פן מסויים באישיות ובתודעה של מקס החולמני. אבל זה לא תירוץ להיכרות הקלושה שהצופים עורכים עם רובם.
ג'ונז ואגרס לא רק עיבו את הספרון המקורי, אלא המציאו עולם שלם שלא היה מתואר בו. והרעיונות פרי מוחם בינוניים ומטה, במיוחד בהשוואה לקטעים מהסרט שמבוססים אחד לאחד על המקור הספרותי. התוצאה היא סרט שהוא לא סתם לא אחיד, אלא מתחבר בקושי, עם יותר מדי נקודות חלשות ואימפקט מזערי בתום הצפייה. התחושה היא שהספר "ארץ יצורי הפרא" לא מספיק כדי להחזיק סרט קולנוע באורך מלא. שבמקום למרוח מלוא החופן מטעמים על הלחם הבסיסי של סנדק, מרחו התסריטאים את הזמן.
באמת שרציתי לאהוב את הסרט הזה ובאמת שלא הצלחתי להתרגש יחד עם שאר הצופים בהקרנה בה נכחתי, שיצאו ממנה דומעים ורוטטים. הדבר עליו יסכימו כולם הוא שמדובר בסרט עצוב. עצוב לילדים שיבואו לכייף עם היצורים החמודים ויחושו כבדות וחרדה, עצוב למבוגרים שייזכרו בקשיי ותסכולי הילדות ובעיקר עצוב למי שציפה להרבה יותר. אם ייזכר הסרט כקלאסיקה בפני עצמו, יהיה זה בחסד ולא בזכות.