שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דליה גנות, דחתה (יום ג', 24.11.09) תביעה, שהגישה פגה נגד רופאיה, לאחר שנותחה על-ידי הרופאים בלייזר והתעוורה. השופטת פסקה כי הרופאים אינם חבים בעיוורונה בשיעור של 100% למרות טענותיה.
שרה, התובעת, נולדה כפגה. בשל עובדה זו היא הייתה חשופה למחלת פגים נפוצה בשם ROP (רטינופטיה של פגות ROP = Retinopathy of Prematurity: בחלק מהפגים התחדשות תהליך של גדילת כלי הדם ברשתית עלול להיות מהיר ומופרז. כלי הדם הקטנים עלולים לחדור לחלק נוסף של העין, לגוף הזגוגי, אליו הם אינם שייכים, ושם הם עלולים לגרום להצטלקות או למשיכה של הרשתית. משיכת הרשתית גורמת להפרעה בראיה עד עיוורון / ש.ד).
שרה טענה כי עם טיפול נכון, קיים סיכוי רב להציל את ראייתו של הפג. אך ביצוע רשלני כשל רופאיה, גרם לסיבוכים ואף לעיוורונה. המדובר בניתוח שבוצע כחמישה חודשים לאחר לידתה על-ידי ד"ר כרוב, מהמרכז הרפואי "כרמל", רופאתה של שרה אשר ביצעה את הניתוח ואף ציינה כי תוצאותיו טובות "ואין סימנים ל-ROP". כחודש, לאחר מכן, על-פי ממצאי מנהלת מחלקת הרשתית במרכז רבין, התגלתה המחלה בעינה השמאלית של שרה. כחודשיים לאחר מכן, טענו רופאיה מבלינסון - שם נדבקה, כי המחלה הוחרפה והמליצו לנתחה בחו"ל. שרה הוטסה לחו"ל בליוויה של ד"ר כרוב, ועברה מספר ניתוחים שלא צלחו וכיום היא עיוורת בשתי עיניה.
שרה טענה כי הרופאים התרשלו במתן הטיפול הרפואי, נמנעו מעריכת בדיקות נדרשות, השתמשו במכשור שאינו מתאים, הפעילו את הציוד בצורה בלתי מקצועית, לא ביצעו את הניתוח בצורה מקצועית ואף המעקב היה בלתי ראוי.
לעומתה, טענה ד"ר כרוב כי שום קשר סיבתי אינו קיים בין התנהלותם לבין עיוורונה. לטענתה, הטיפול היה מסור וטוב ומצבה היה בלתי נמנע.
בית המשפט שמע את עדותם של פרופ' בן סירה, מומחה במחלות הרשתית, שהגיע למסקנה כי ניתוחי הלייזר היו מוגזמים. כמו-כן, הוא טען כי הניתוח נעשה בצורה לא מקובלת שעלולה הייתה לגרום למצב של חוסר אספקת דם לעין.
לעומתו, פרופ' שפירר צידד בעד טיפולה המסור של ד"ר כרוב, ורק מצבה הרפואי הבסיסי והמולד הוביל לנכות ראיה ב-100%, שם יש לזכור, כי התובעת נולדה כפגה במשקל זעיר בגיל מוקדם מאד של ההיריון, עם סיכויי חיות נמוכים ביותר, בשל משקלה הזעיר וגיל ההריון המוקדם. היא נולדה עם בעיות רפואיות רבות, וסיכונים לחלות במחלות רבות האופייניות לפגים זעירים כאלו.
השופטת דליה גנות ייחסה משקל כבד יותר לעדותו של פרופ' שפירר וזאת בשל העובדה כי התברר שפרופ' בן סירה מעולם לא ביצע טיפול בלייזר בפגים לעומת ד"ר כרוב ופרופ' שפירר. אף השופטת הרהיבה בעוקצה את פרופ' בן-סירה על כי האחרון "גמר אומר בנפשו לבטל את התנהלותה של ד"ר כרוב תוך העלאת סימני שאלה במקום בו לא מתעוררת כל שאלה". השופטת אף הבחינה כי היזקקותו של פרו' בן סירה לטענות מגוחכות נובעת "מהשתדלותו היתרה להטיל דופי בטיפול שנתנה ד"ר כרוב לתובעת". כמו-כן, השופטת לא מצאה דופי בדיווחיה של ד"ר כרוב, לא ראתה שום "בדל ראייה" כי החמרה זו נבעה כתוצאה ממעקב לקוי או טיפול רשלני, ובפס"ד מנומק ובחלקו הרב - מדעי, פסקה השופטת כי לא הייתה שום רשלנות רפואית מצידה של ד"ר כרוב וחובת הזהירות הקונקרטית לא הופרה.
נראה כי השופטת דליה גנות רצתה אף לקעקע את הקשר בין תקיפה לרשלנות רפואית באומרה, כי "יש לקבוע אחת ולתמיד כי אין לכרוך את עוולת התקיפה עם טיפול רפואי". שכן, מתן טיפול רפואי שלא בהסכמה אינו פעולה אלימה/תקיפה. למרות העובדה שהוריה של הפגה חתמו על הסכמת הניתוח שלא מדעת ואף לאחר שעת התחלתו, בכל זאת, קבעה השופטת גנות, כי אילו ידעו הוריה על הסיכון, בכל זאת לא היו מונעים את ביצועו, אך אינה נמנעת מלהטיל ביקורת על מוסד רפואי המתנהג בגבהות לב וחובתו לשמר את האוטונומיה של החולה ולהעניק הסברים על פעולותיו ללא כל תנאי.
עם כל זה, פסקה השופטת כי הפגה נותרה בחיים חרף סיכוייה הנמוכים לשרוד, אך ורק בשל מסירותו של הצוות הרפואי אשר טיפל בה באהבה, ובשום פנים ואופן לא בשל התרשלותו של הצוות המטפל, היא ביטלה את התביעה ובמקביל נמנעה מלחייב את התובעת בתשלום הוצאות המשפט בשל מצבה הרפואי הקשה.
