לפני קצת יותר מארבעה חודשים זה קרה. אני ואהובת לבי צעדנו אל עבר חופה גדולה, ענדנו טבעות מוזהבות זה לזו ונשבענו לאהוב עד שהמוות (או משהו גרוע ממנו) יפריד בינינו. אחרי שהרגע המלחיץ בחיי - שבירת הכוס - עבר בשלום, התפנינו לשתייה מרובה, ריקודים והקפדה על הקלישאה הנכונה כי החתן והכלה לא אוכלים שום דבר בזמן החתונה.
החתונה הסתיימה בסביבות 2:00 בלילה, ולאחר העמסת האוטו במתנות, צ'קים וכתובה כדת משה וישראל, דהרנו אל עבר בית מלון-ספא על חוף הרצליה פיתוח, 'שיזן' שמו, כדי להירגע מהיום המפרך והערב האלכוהולי שעברנו ולבלות את הלילה הראשון שלנו כבעל ואישה מוקפים באוכל טוב, בריכה רטובה ומיטה רכה במיוחד.
כשהתעוררנו למחרת, בסביבות 13:00 בצהריים, הבנו שאת ארוחת הבוקר המפנקת פספסנו ושמנו פעמינו אל עבר מיטות המסאז'ים והבריכה, תוך הדחקת הרעב עד כמה שניתן. כשחזרנו הביתה, מרוצים אך רעבים, מיהרנו לחומוסייה הקרובה ומילאנו ליבנו מסבחה טובה. את שיזן זכרנו כפנינת חן וכמלון בו התחלנו באמת את חיינו החוקיים יחדיו.
השבוע אשתי ואני חזרנו. לא לחדרים הגדולים, לבריכה הענקית או לספא האלוהי, אלא ל'שיזן בר', הבר-מסעדה שנמצא בתוך בית המלון. חיוך רחב נמרח על פנינו בזמן שנכנסנו אל הלובי המרהיב, אך בד-בבד עלו בנו חששות קלות בנוגע לחוויה הקולינרית אותה אנו עומדים לעבור. לאוכל של בתי מלון יצא שם רע עם השנים, ולא רצינו שהזיכרונות מאותו לילה חד פעמי ייהרסו.
החששות הופרכו כבר עם כניסתנו לבר, כאשר ניסן, מנהל המקום, קיבל את פנינו בחיוך נעים והושיב אותנו בשולחן הצמוד לחלון גדול ממנו ניתן להשקיף על הים. תשעה שולחנות, חמישה מקומות על הבר, נוף לים ותחושה של פרסטיז' באוויר, זה מה שיש. ניסן לבש חליפה, כזו שרואים רק במסעדות יוקרה אמיתיות ובמסעדות שבבתי מלון, והבנו שאנו עומדים לחוות ארוחה באווירה שונה מזו הניתנת במסעדות רגילות.
התחלנו עם השקת שתי כוסות מרלו 'בן עמי' של יקב סגל (25 שקל לכוס) והבטנו בתפריט. בשיזן העדיפו להציג תפריט מצומצם של מנות כשרות ואיכותיות במיוחד, מאשר תפריט רחב וגדול הכולל מנות טובות לצד בינוניות. המטבח מציע מעין פיוז'ן של מנות מוכרות עם טוויסט אסיאתי כלשהוא, ההופך אותן למקוריות וטעימות להפליא. לחם הבית עם טפנד עגבניות וטפנד זיתים שליווה את הלגימות הראשונות של היין היה חמים וטעים והכין את הקיבה לקראת הבאות.
ניסן החביב, יחד עם אמיר, המלצר ששירת אותנו לאורך כל הערב והדגים שירות אישי ומקצועי מהו, הגישו לשולחננו שלוש מהמנות הראשונות של המסעדה: 'סלט שיזן' (45 שקל) - עלי בייבי ורצועות גזר ברוטב שומשום עדין - היווה פתיח מרענן ומתקתק; 'סימפוניית פטריות צרובות' (48 שקל) הכילה שלל פטריות צרובות בשומשום ורוטב סויה שספגו מטעמי הרוטב העשיר והיו עסיסיות ומצוינות; ו'המנה המשולבת' (48 שקל), הכוללת שני אמפנדס בסלסה פיקנטית, צמד ספרינגרול ברוטב חמוץ-מתוק וזוג צ'וריסוס שמנוניים, הייתה נהדרת והצליחה לתת טעם אסיאתי למנות העולם הגדול.
לאחר שהתגברנו על הראשונות, שגודלן העצום לא פגם באיכותן, ציפינו בחיכוך ידיים לעיקריות. האם יצליח המטבח להתעלות על עצמו ולהוציא גם עיקריות משובחות? בדקות הספורות שחלפו בין הראשונות לעיקריות, הגיש לנו אמיר שתי כוסיות של קוקטייל 'וו-וו', המכיל וודקה, שנפס אפרסק ומיץ חמוציות, ממש כמו בשנות ה-90 העליזות. האלכוהול עלה לראש והקרירות שבו עוררה בקלילות את התיאבון לקראת הבאות. והבאות הגיעו, ובגדול.
שלוש חתיכות של קבב ביתי (88 שקל), שנעוצות בכל אחת מהן מקל קינמון, הוגש בליווי פירה שורשים מתקתק ורך מבטטות ותפוחי אדמה. הקבב היה מתובל היטב, הבשר פורק ממקל הקינמון בתאווה והפירה היה מצוין, בהתחשב בעובדה שבשל כשרות המקום לא הכיל חמאה. פרגית צרובה (88 שקל), שהוגשה ברוטב סאטה (תערובת של חלב קוקוס ובוטנים), הייתה עסיסית ורכה, והייתה כל כך טובה, עד שאפילו הקינואה האדומה שעמדה בביישנות בצד נטרפה עד תום. על פילה הבקר (120 שקל) בליווי אורז בר וגבעולי אספרגוס צרובים לא ארבה במילים, ורק אציין כי מדובר בפילה הבקר המושלם שבא אל קרבינו.
בין נשימה לנשיפה הבטנו מסביב. השעה הייתה 20:30 והמקום החל להתמלא בזוגות, אנשי עסקים ובאורחי המלון. המוזיקה השקטה ליטפה את האוויר והרגשנו ברומנטיקה ממש כמו אז, לפני ארבעה חודשים. מבט אל עבר הים הקרוב הביא למסקנה שסערה הולכת ומתקרבת, עת הגלים הכו בחוף בחוזקה. אך לנו לא היה אכפת. נמרחנו על הכסא והחזקנו ידיים בהתרגשות.
כשאמיר הניח מולנו צלחת גדולה ועליה מרנג (35 שקל) של שכבות אלפחורס, טופי וקציפת אגוזים, כשלצידו כדור ענק של סורבה פירות יער, ניסינו למצוא את זווית הישיבה הנכונה כדי לא לגרום לקריסת הכסא מעודף המשקל. מצאנו. המרנג היה משובח והסורבה אפילו יותר. ככה ראוי לסיים ארוחה.
נפרדנו מניסן ואמיר ומהשירות הכי טוב בחוף הרצליה, ויצאנו אל עבר הרוח הסוערת והגשם שהחל להכות במדרכה. בחוץ, ליד האוטו נטול המתנות, הצ'קים והכתובה, הישרנו מבט אחרון אל עבר המלון וחייכנו. בינינו? ידענו ששיזן לא יאכזב אותנו.
