"ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שלרוב תגובת הפיקוח על הבנקים למשברים פיננסיים הייתה איטית ומחיר החילוץ גולגל לממשלה כך שהפיקוח לא הפיק תועלת ממיקומו בבנק ישראל" - כך עולה (יום ג', 23.12.09) מהטענה המרכזית שגיבש פרופ' אבי בן-בסט, מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים ולשעבר מנכ"ל משרד האוצר, בנייר עמדה שהכין לקראת כינוס בנושא הרגולציה שיתקיים בבורסה לניירות ערך.
הפיקוח, לטענת בן-בסט, היה מודע לוויסות מניות הבנקים כבר בשנת 1978, ואילו המשבר בבנקים פרץ בשנת 1983. לדבריו, תגובה איטית הייתה גם במקרים של בנק צפון אמריקה והבנק לפיתוח התעשיה. במשבר הקיבוצים, הוא קובע, הפיקוח היה מודע למשבר כבר בשנת 1985 אך לא פעל תקופה ארוכה, וכך חלקו של הציבור בהסדר מומן על-ידי האוצר. המקרה יוצא הדופן, לפי נייר העמדה, התרחש בשנת 2002, כאשר בנק ישראל והפיקוח פעלו במהירות במקרה של הבנק למסחר.
"הפיקוח לא הפיק תועלת ממיקומו בבנק ישראל בניהול משברים פיננסיים. מנגד, קיימים ניגודי עניינים בין יעד היציבות ליעד התחרות. לכן, טוב יהיה אם הפיקוח לא יהיה כפוף לבנק ישראל", אומר בן-בסט.
ניגודי עניינים גם במשרד הממונה על שוק ההון בן-בסט מוסיף כי "קיימים ניגודי עניינים גם בפעילותו של הממונה על שוק ההון הממוקם במשרד האוצר". הוא מסביר כי קיימת שונות רבה בעצמאות, בסמכויות ובמשאבים בין רשויות הפיקוח, וכי על-מנת להסיר את ניגודי העניינים וליצור הרמוניזציה בפיקוח של פעולות פיננסיות דומות, חשוב לאחד את כל רשויות הפיקוח במוסד אחד עצמאי.
"איחוד כל רשויות הפיקוח (למעט רשות ההגבלים) בעידן של קונגלומרטים פיננסיים, יתרום לראייה כוללת של המוסד המפוקח וכן ימקד את האחריות של המפקח וייעל את השינויים בהסדרה", קובע בן-בסט בנייר העמדה.
לדברי אנשי המרכז ללימודים אקדמיים ופרופ' בן-בסט, המגמה כיום בעולם, ובמיוחד במדינות המפותחות, היא להפריד את הפיקוח על הבנקים מהבנק המרכזי, ומגמה זו הולכת ומתרחבת. בן-בסט סבור ששכר המנהלים הבכירים בבנקים ובמוסדות פיננסיים אחרים גבוה מדי ואינו משקף את תרומתם השולית לערך החברה. "נקודת המבט של מנהלים רבים היא קצרת טווח", הוא אומר. "במצב זה, מנהלים עלולים לקחת סיכון גבוה מהרצוי כדי להציג רווח ולקבל תמריצים. סיכון כזה עלול להתגלות אחר-כך כבעיה שתפגע ברווחיות ואז איש מהמנהלים לא ישלם קנס".
בעיני פרופ' בן-בסט, חמורה במיוחד היא שיטת התמריצים הלא סימטרית, כלומר בונוסים הניתנים על הצלחות, אך היעדר קנסות לכישלונות. הוא קובע כי יש לאסור תמריצים לא סימטריים או להעניקם רק על בסיס הצלחות ארוכות טווח ולא הצלחות שנתיות קצרות-מועד.
