"הם לא מספרים לקוראיהם שכל ידיעה שבה מוזכר שמו של בנימין נתניהו, או שם רעייתו שרה, צריכה לעבור דרך העורך הראשי. שאין שום ידיעה שלילית עליהם אף פעם, בשום מקרה", כתב בן כספית.
לדברי כספית, אין זו חוכמה להציג את נתוני החשיפה של העיתון לציבור, שכן מדובר בעיתון המחולק בחינם, ולו הייתה התחרות שווה לא היה עומד במבחן הקיוסק. "מדובר במשחק מכור לגמרי. הם מתחבקים אחרי כל סקר TGI כאילו כבשו שער ניצחון מכריע. הם שוכחים שהם לבד על המגרש. איך אפשר להתחרות בהם? הרי אין מודל כלכלי כזה בעולם. אין חיה כזו. שליח מביא לך הביתה עיתון, מחירי פרסום מגוחכים, עלויות לוגיסטיות מטורפות, הכל על-חשבון הברון [שלדון אדלסון, ע.י.], שאין גבול ליכולותיו הכספיות".
את הדגם של ישראל היום מסרב בן כספית לכנות חינמון שנועד להעביר את הזמן, והסביר כי זהו "משהו שמתחזה לעיתון אמיתי", שאולי יבקש בהמשך לגבות כסף כאשר מעריב וידיעות ייסגרו.
"אפשר היה לסבול את כל מה שנאמר בסעיף הקודם לו ישראל היום היה עיתון. אבל הוא עיתון כמו שפינוקיו היה ילד. הוא מחשב נטול תוכנה. הוא כאילו עיתון. כדי להיות עיתון צריכה להיות אפשרות לכתוב בו כל דבר. לבקר כל אחד. לשרת בנאמנות את זכות הציבור לדעת הכל. לא להיות חייב שום דבר לאף אחד", המשיך כספית.
לדבריו, זהו עיתון שמשרת את אדוניו, והאליבי שלו הוא מאמרים מזדמנים ומרוככים של יוסי ביילין וזהבה גלאון בעניינים שוליים.
מאז היווסדו - ממשיך כספית - לא הוביל הביביתון שום סיפור משמעותי, לא השפיע על דעת הקהל, לא יצר סדר יום ציבורי. ואם כן, אז בשוליים. ראש הממשלה נתניהו יודע שהחינמון הזה, מבחינתו, הוא הרבה יותר נטל, מאשר נכס. אבל הוא שבוי.
הוא גילה כי בשבועיים האחרונים נעשו מלשכת ראש הממשלה בשמו אין-ספור שיחות טלפון עם לחצים ואיומים על חברי הכנסת שחתמו על הצעת החוק החדשה.
כספית התייחס למתקפה של רגב על שני המו"לים, עפר נמרודי וארנון מוזס, וציין כי את מוזס אומנם אינו מכיר, אך היכן היו כל הסיפורים על מעלליו של נמרודי כאשר רגב עבד במשך קרוב לעשור במעריב. "רק עכשיו, כשהוא סמוך לקופתו של הגביר מלא ווגאס, התרענן עליו זכרונו". לדבריו, מעולם לא דרש ממנו לכתוב נמרודי על עניין כלשהו, למעט נזיפות שונות.
כספית התייחס גם לאמנון דנקנר כעורך לא מצנזר: "כשנקלעתי לעימות חריף עם אהוד אולמרט למחרת ניצחונו בבחירות 2006 ותקפתי אותו בחריפות חודשים ארוכים, כשהיה בשיא כוחו, הסתפק דנקנר בוויכוחים קולניים ומריבות צעקניות ומלבבות איתי (אין לכם מושג איזה כיף זה לריב עם דנקנר), אבל לא פסל מילה (וגם טרק כמה טלפונים לאולמרט עצמו)". דברי שבח דומים חלק גם לעורך הקודם, דורון גלעזר.
כספית סבור שהיום הפנה רגב עורף לכל ערכי העיתונות, מחזיק, סוף-סוף, בתואר "עורך עיתון", אבל אינו עיתונאי.
מעריב מצליח לדבריו להחזיק בקו ישראלי גאה. "לא צריך גביר הימורים מאמריקה כדי להאמין שעסקת שליט גרועה, כדי לחשוב שמלחמת לבנון השנייה הייתה חיונית, כדי לתמוך במבצע "עופרת יצוקה" ולחשוב שנגמר טרם זמנו, כדי להאמין שישראל צודקת, שהציונות כאן כדי להישאר, שבסוף ננצח, כי לא תהיה לנו ברירה. כל זה לא צריך לבוא על חשבון ביקורת השלטון. עיתון שלא יכול למתוח ביקורת על השלטון-אינו עיתון. נקודה".
מושא נוסף להתקפותיו של כספית הוא עיתון הארץ המוביל לדבריו בשבוע האחרון קמפיין דורסני במטרה להפחיד את הח"כים שהגישו את הצעת החוק נגד בעלות זרה על עיתון. "אפשר להירגע. לא רוממות חופש הביטוי מעניינת את הארץ, אלא קיומו שלו. הארץ הוא שמדפיס את הביביתון, וגם מפיץ. מדובר במיליוני שקלים הכנסה בחודש. חמצן חיוני לקיומו של הארץ, ששרוי בקשיים כלכליים לא פחות חמורים משל מעריב. אולי אפילו יותר חמורים. כך נוצרה כאן ברית קדושה בין שני הקטבים המנוגדים הללו. הארץ מתנגד להופעת קציני צה"ל בבתי הספר, אבל אין לו בעיה שמאות אלפי גיליונות עם שטיפת מוח ממומנת מבחוץ יציפו את המדינה. כל עוד הצ'ק של אדלסון יגיע כסדרו, כמובן. דה-מרקר? דה-שלדון".
