אם לשפוט לפי שתי התוכניות הראשונות, הרי ש"24 שעות עם" המשודרת בערוץ 8 היא השיח החדש, ה"טוק שואו" של העשור הבא. רוני קובן מסתגר כל פעם עם דמות אחרת מחצות היום עד חצות היום שלמחרת, בחדר קטן. מרופד כמו כל אולפן ראיונות, הוא כולל גם מטבחון ושירותים, והראיון מתחיל. בעצם הוא לא מתחיל, וגם לא מסתיים. הדיבור חופשי, קובן כמעט לא שאל את ה"מרואיין" כלום. הוא פשוט היה הוא, חביב כזה, עם צחוק מתגלגל, שלפניו טיפוס שלא כל כך יודע להעריך כיצד יתגלגלו העניינים בחדר הסגור. יש מחיצות ויש מחיצות. יש מחיצות גדולות של אח גדול ויש קטנות שיודעות לפתוח את סגור הלב, להציג את הפְּנים. אין שם משימות. לא מוכרחים להישאר. אין עימותים (לכל היותר מלחמת כריות). האווירה נינוחה, ומרתקת. הציר הסובב בתוכנית הוא אחד - תסמונת הדור השני של אתגר קרת, או המחלות שקברו את האנשים סביב תיקי דיין, כשבדרך מתפזרים לכל מיני נושאים - חשובים יותר או חשובים פחות. המוצר החדש מבית ערוץ 8, מהערוצים המעולים על מסך הטלוויזיה, מבטיח למדי. מאסנו מדיבורים על מה שמעניין את המראיין, ונכנסנו לעידן שמספק לנו את מה שמעניין את המרואיין - חייו, עולמו, פנימיותו. וכשהלב פתוח, הנפש זורמת. לעיתים היא משתפכת ולפעמים מאופקת. מי שציפה לקיפאון יחפש אותו בערוץ 20, קורים שם המון דברים, אבל בעצם דבר אינו קורה. דווקא הסיפורים הקטנים והשקטים בשיח אחד על אחד הם שיוצרים תוכנית עשויה היטב, ומלאת תובנות. כך למשל - מספרת תיקי דיין - על אמה המנוחה, שקודם מיטתה הביטה בעיניים שאומרות דאגה אמיתית על שיקרה אחרי מותה. "אבל מה עם הידע?" - שאלה. תיקי, במקום לנקוט בדרך כל העולם ולהרגיע בנוסח "עיזבי שטויות", ירדה לסוף דעתה של אמה, לטרדתה לאן ילך כל הידע אותו צברה כל ימי חלדה. ההבנה הזו הובילה אותה לפרץ של בכי.