ידוע לנו כבר שעונה של הישרדות היא פרק זמן השואף לאינסוף, אבל האם גם אתם חשבתם שגמר הישרדות ארוך יותר מהעונה כולה? האם גם אתם חשתם שהזדקנתם על הספה? האם נמצאה ההמחשה המדויקת למושג "נצח"?
טלוויזיונית, גמר הישרדות סבל מאותן מחלות של העונה עצמה: מריחת זמן, עריכה גסה (במיוחד במעברים מהשידור החי לקטעים המוקלטים) ותסרוט יתר. אבל דווקא התכונה האחרונה הופכת לנקודת זכות בגמר. כי אם רוצים לתת שואו בהפקה כזאת, עדיף להשאיר כמה שפחות ליד המקרה. די לראות את מאבקי הגנון במועצת השבט (הארוכה יותר מהפרק עצמו!) בין המתמודדים כדי להבין לאן זה היה מידרדר אם היו נותנים להם יד חופשית.
אז אומנם לא תמיד זה עבד: הצילום של שי מבקיע מול שער ריק ורץ ליציע היה פתטי רק פחות מהניסיון המביך להציג את טומי כבעל ילדות עשוקה, בגלל אירוע נדיר שקרה במשפחתו: גירושים. או הלוק של ריקי. כשהיא עמדה לשאול את השאלות אשכרה הייתי בטוח שהיא תאמר "אוקיי ילדים, להוציא דף ועט. בוחן פתע".
אבל לצד כל אלה היו לא מעט רגעים מענגים, שלולא "ידה הארוכה של ההפקה" לא היו באים לעולם. למשל, הדס שרה חווה אלברשטיין, קטע שיכול להפוך לקאלט יוטיובי. למשל, המשפטים המנוסחים להפליא שיצאו לליעד מהפה. למשל, ליעד ואוהד מתנשקים על הבמה (מעניין מי הגה את הרעיון הזה, עדן הראל?). והשפיץ של השפיץ: ריקי וליאורה ב"אמא מחליפה". טראש ליגה.
ולמשחק עצמו: במהלך הגמר התברר לנו שלשניים מארבעת הפינאליסטים לא היה למעשה סיכוי כבר מההתחלה. הפרט המפתיע ביותר בגמר מבחינתנו הצופים, הוא שליאורה לא קיבלה שום קול. וזה מפתיע כיוון שאין לכך שום סימוכין בעונה כולה. הרגעים במהלך העונה בהם ליאורה ייצרה עודף קטלני של אנטגוניזם נשארו על רצפה העריכה, אבל בגמר היה רגע אחד שבו יכולנו להבין איך זה קורה: בסיום היום כ"אמא מחליפה" היא יוצאת מביתה של ריקי. בעלה של ריקי שואל את אחת הבנות: "נו היה כיף עם ליאורה?". "לא", עונה הזאטוטה בפסקנות. אם אתה רוצה לדעת באמת מה חושבים עליך, שאל ילדה בת 5.
המועמד חסר הסיכוי השני הוא טלכו. טלכו ידע לשחק את המשחק על האי, אבל לא לקח בחשבון שני דברים: שהמושבעים מצביעים אחרי שהם רואים את הפרקים בבית כולל כל העדויות, ושבגרסה הישראלית הקהל משפיע על הבחירה. לזכותו ייאמר שראשית, הוא כנראה לא יכול היה לקחת בחשבון שיש לקהל השפעה, כיוון שהעונה הזו צולמה עוד לפני שידור גמר העונה השנייה. ושנית, שמבין כולם, הוא התנהל בצורה הטובה ביותר בגמר. הוא הבין היטב היכן חולשותיו, וגם אם זה לא עזר לו בסוף - הוא סיפר את הסיפור הכי טוב לסיטואציה הזו: מההבטחה להקים מרכז לטיפולים אלטרנטיביים, דרך הקריאה "להשקיע בידע" ועד שבכה על כתפה של ליעד.
נשארנו עם שי וטומי. לכאורה, העימות הקלאסי שחזר גם בעונות הקודמות, בין היפה וחיה. בין הראוי לתחמן. בין הטוב לרע. אחד בעל תכונות שהופכות אותו לחביב הקהל, והשני עם תכונות שהופכות אותו לחביב המושבעים. אבל בדו-קרב הזה יש טוויסט: כי אצל שי לערמומיות ולחלקלקות מצטרפת תכונה נוספת: אלימות וגסות רוח. ניתן היה לצפות שהיא תעביר כמה קולות לצד השני. אבל זה לא קרה. יתכן, שאם המושבעים מורכבים מאנשים כמו ליעד וזיו, גסות רוח אינה נראית כמו תכונה שלילית. ויתכן גם כי המושבעים הפנו עורף לטומי, ונהגו, כמו כל מושבעים בהישרדות, על-פי הכלל שקבע נביא פרסי מפיו של פילוסוף גרמני:
"כה אמר זרתוסטרא: אכן ידידי, אתה מוסר כליותיהם של רעיך. באשר אין הם ראויים לך, על כן ישנאוך וימצצו את דמך". פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא ושלושה רגעים מענגים לסיום: "אני בוחר לא לשאול אותם שום דבר".
(טל, עורך דין, מפגין כישורים בליטיגציה)
"אתה בן זונה".
(אמא של טומי מקללת את עצמה ומספקת דוגמה לילדי ישראל)
"קפטן אורט קריית מוצקין".
(התפקיד שהכין את שי לזכיה בהישרדות)
