מישהו עוד מסוגל להתרגש מהסחבת האין-סופית באישור תוכניות בנייה? אולי כן, כי מבקר המדינה גילה שיא חדש: משך הזמן הממוצע לדיון בתוכנית מיתאר מקומית, מיום חתימת החוזה עם המתכנן ועד הפקדת התוכנית (שגם זה לא הסוף המוחלט) הוא 11 שנים בממוצע - חצי דור! צריך לזכור, שתוכנית זו קובעת מה יבנו בעיר שלנו, ואיך ייראו החיים שלנו, מכל הבחינות, היום ובעתיד.
דוגמה נוספת, אולי מרגיזה לא פחות: חוק התכנון והבנייה קובע, שיש להפקיד את התוכנית 11 חודש לכל המאוחר מהיום שבו עברה מהוועדה המקומית למחוזית. נו, יש חוק, אז מה. בפועל מחכים, בממוצע, 5 שנים.
התוצאה היא, כמובן, שלרוב הרשויות המקומיות בארץ יש תוכניות מיתאר מקומיות מיושנות, מהאלף הקודם: רק ל-5 מתוך 105 רשויות יהודיות יש תוכניות שגילן פחות מ-10 שנים. ל-22 רשויות יש תוכניות שאושרו לפני 20-10 שנים, ל-64 רשויות יש תוכניות מלפני 20 שנה ויותר, ול-14 רשויות אין כלל תוכנית מיתאר מקומית. תוכנית שהוכנה בדור הקודם, עם סטנדרטים שונים לחלוטין בנושאי בנייה, כבישים, שטחים ירוקים וכן הלאה, אינה שווה כמובן הרבה.
הרשויות אינן מתרגשות. אין תוכנית, או שהיא ישנה מאוד? לא חשוב. עובדה - כשני שליש מהרשויות שאין להן תוכנית מיתאר, או שהיא מיושנת מאוד, לא עשו דבר בשנים האחרונות כדי לקדם תוכנית חדשה. בעצם, אם יתחילו השנה להכין תוכנית קרוב לוודאי, לפי מה שכבר למדנו, שהיא תאושר (אולי) בשנת 2020, ואז כמובן תהיה מיושנת, וחוזר חלילה.
בשלב מסוים החליט משרד הפנים לטפל בעצמו בתוכניות מיתאר מקומיות, כדי לקדמן. החליט, הבטיח, ולא עשה הרבה. דיברו פעם על "תוכנית תלת-שנתית לקידום התכנון", אך בפועל נעשה מעט מאוד.
ובאמת - איך אתם רוצים שמשרד הפנים יקדם תוכניות מיתאר, כאשר אין לו אפילו מאגר מידע מעודכן, כלומר רשימה פשוטה שתדווח לאיזו רשות מקומית יש תוכנית, ובת כמה היא, ולמי אין תוכנית בכלל.
