"אני זוכר את הפגישה הראשונה אתם, אפילו כתבתי על זה שיר", מחייך שבן. "השיחה הייתה השיחה הרגילה שעושים כשמחתימים מישהו. אמרו לי ‘אוקי, אתה זמר ואתה אמן, אבל גם מוצר. ואתה צריך לחשוב על עצמך בתור שמפו'. אחרי שחתמתי חיכיתי שהם יגידו משהו, לא ידעתי שאני יכול להגיד שאני רוצה להתחיל להקליט. אחרי תקופה שי להב שאל אותי אם אני רוצה לעשות כבר את האלבום, אז אמרתי שאני אשמח".
מירי בן יוסף, שעבדה כאשת יחסי ציבור עם בכירי המוסיקאים בישראל, הסכימה לקחת את שבן תחת חסותה והוא נהפך לאמן היחיד המנוהל על ידה. בן יוסף הלכה לעולמה ב-2005 וכיום מנהל אותו מיכאל תפוח. גם אצל תפוח, כמו אצל בן יוסף וכמו אצל הוריו, שבן הוא בן יחיד.
תלמודי נבחר לשמש כמפיק המוסיקלי של אלבום הבכורה. שבן זוכר שההקלטות ארכו זמן רב, שבמהלכו הספיק לגדל זקן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא שר. "זה היה אלבום נורא יקר, מפוזר ופזרני. אבל היום, בניגוד לפעם, אני מחבב את התוצאה". בין האלבום הראשון לשני, המעריצים של שבן הדפיסו סטיקר: "פסנתר, אתה חסר". בראיון עם צאת האלבום השני הסביר שבן את ההפסקה הארוכה בכך שהיה צריך "לגייס את הספונטניות מחדש". גם את האלבום הזה, שהוקדש לבן יוסף, הפיק תלמודי.
"מגדל הפזמון", שקוטע את רצף האלבומים שהקליט שבן עם אן-אם-סי, הוא אלבום האולפן הראשון שמוציאה חברת המון ווליום, האחראית לרוב לניהול הופעותיו. את ההשקעה הכספית הוא חלק עם תפוח. "אני חייב להגיד שמאוד נהניתי מהתהליך הזה. גם במובן שזה הכסף שלי בחציו, וגם בגלל העבודה עם חברת הפצה קטנה ועצבנית שנלחמת על כל עותק ונמצאת מול הבית שלי. אני אוכל צהריים בחומוסייה ממול ויכול לבוא ולנדנד להם פיסית, מה שאני מאוד אוהב לעשות". על המעורבות הזאת מעיד גם מוכר לשעבר באוזן השלישית בתל אביב, שמספר כי שבן היה בא לחנות כדי לבדוק בעצמו את מצב המכירות של "עיר".
עם ההכשרה הקלאסית שלו, שהסתיימה כשהיה בן 21, מנהל שבן יחסים מורכבים. הוא מודע ליתרון היחסי שלו על מרבית מוסיקאי הרוק והפופ, אבל לפחות בתחילת דרכו במוזיקה הפופולרית, הוא ניסה להעלים את היתרון הזה. "כשהקלטתי את האלבום הראשון היה לי נורא חשוב להדחיק את הפסנתר ולברוח ממנו. הייתי נורא נבוך כשהיו מזכירים את העבר הקלאסי, כי תפסתי מעצמי איזה רוקר, מה שהתברר כפשוט לא נכון. אני לא מגדיר את עצמי ככה היום, אף שבהגדרה המאוד כללית אני בעסקי הרוק". את הפרק המוסיקלי הנוכחי בחייו הוא מכנה "החיים השניים שלי".
את שני אלבומיו הראשונים הקליט עם להקה, אבל רוב ההופעות שלו היו לבד, בין היתר מסיבות כלכליות. "גיליתי מחדש את הפסנתר ככלי ביטוי מרכזי ואין לזה תחליף מבחינתי. האלבום החדש מאוד פסנתרני ויש בו גם יצירה קלאסית אחת, חלקית אבל עדיין (נוקטורן של שופן עם מלים של דוד אבידן). העיבודים שואבים מהעולם הזה, ולא רק שאני לא בורח מזה, אני לחלוטין משתמש בזה ומבין שזה היה אקט מאוד ילדותי, ומבחינה אמנותית חסר טעם, להתעלם מהעבר שלי".
את המעבר למוזיקה הקלה, הוא נוזף בעצמו, היה יכול לעשות בצורה חכמה יותר. אבל המעבר היה חייב להתרחש. "אין לי ספק שלא הייתי נהפך לפסנתרן קונצרטים מוביל, כי אתה לא נהפך לכזה אם אין בך תשוקה בלתי נגמרת לזה. ותמיד הרגשתי בעייתיות עם האהבה שלי למוזיקה הזאת. אף פעם לא הייתי ממש מכור לזה".
בתיכון למד שבן תולדות המוזיקה אצל מבקר הארץ נעם בן זאב. "הוא היה מלא הומור, מבריק וביישן", הוא נזכר. "הכל אצלו נובע מהפסנתר. הוא אחד ויחיד, אין דומה לו. הוא חובק את הפסנתר, זה כלי ביטוי בלתי אמצעי בשבילו. זה כלי שהוא שולט בו בווירטואוזיות ובחופשיות גדולה מאוד. העיבודים שלו לשירים של אחרים מקבלים את הפרופיל שלו בדיוק כמו כשהוא מנגן מוצרט".
"יש בשלומי שילוב תכונות שקשה לעמוד בפניו", אומר מבקר הארץ בן שלו. "הוא בא מהעולם היוני-רכטרי הקלאסי, של אמנות גבוהה, מדויקת ואלגנטית עם גוון קלאסי וגבה מצח. מצד שני, בכל מה שקשור לפרפורמנס שלו ולחלק מהסגנון שלו, הוא בא מעולם הרוקנרול. יש בו יצריות, משהו פרוע. השילוב בין המדויק והאלגנטי לבין הרוקנרול והפרפורמנס הכריזמטי שלו נורא נדיר ודי נפיץ. בנוסף, יש לו חוש הומור, שזה דבר נורא נדיר בעסק, וזה סוגר את החבילה.
"בעיני, זה חלק גדול מהקסם שלו. הוא יודע לכתוב בצורה הכי מושחזת וגם לתת בראש, והוא גם מצחיק. בכל פעם שמגיע יצור כזה לעולם המוזיקה הישראלית נוצר מסביבו רעש ורוצים לשמוע ולראות אותו. נכון שעברו שבע שנים מהתקליט הראשון לשני אבל הוא לא הפסיק להופיע. אני לא חושב שהיה פסטיבל פסנתר שהוא לא כיכב בו. הוא הבן-יקיר-לי של הממסד, שרוצה לחבק אותו בגלל הרקע הקלאסי, והצעירים שמחפשים את הרוק מוצאים את זה אצלו והוא לא משעמם אותם".