שתי בעיות שנראה כי אינן קשורות האחת לשניה חולקות כנראה מרכיב גנטי - הגורם לכך שאנשים מסויימים יהיו בסבירות גבוהה יותר לסבול הן ממיגרנה והן מדיכאון. כך דיווחו חוקרים הולנדים.
הקשר בין מיגרנה לדיכאון כבר נבחן קודם לכן, אך החוקרים הצליחו להראות הפעם כי גנטיקה היא אולי החוליה החסרה בין שני מצבים אלו.
לדברי החוקרים, מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת ליידן, מיגרנה ודיכאון מופיעים יחד בתדירות גבוהה מדי מכדי שניתן יהיה להתייחס לכך כאל מקריות.
מדובר בקשר דו כיווני; אנשים הסובלים ממיגרנות נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון ולהיפך - אנשים הסובלים מדיכאון נמצאים בסיכון גבוה יותר להתקפי מיגרנה.
ממצאי המחקר פורסמו במהדורה המקוונת של "Neurology".
תרומת הגנטיקה לצורך המחקר, צוות החוקרים אסף נתונים על 2,652 אנשים שלקחו חלק במחקר בשם Erasmus Rucphen Family, כולם צאצאים ל-22 זוגות שחיו ברוספן בין השנים 1850 ל-1900.
בקרב המשתתפים, 360 סבלו ממיגרנות, 151 מהם סבלו ממיגרנות עם אאורה, ו-977 סבלו מדיכאון. בסוג השני של המיגרנה, את כאב הראש מקדימים הבזקי אור.
החוקרים גילו כי 25% מאלו שסבלו מיגרנה סבלו גם מדיכאון, בהשוואה ל-13% מאלו שלא סבלו ממיגרנות.
בעזרת השימוש במאגר הנתונים, צוות החוקרים הצליח להעריך את התרומה הגנטית הן למיגרנה והן לדיכאון. הם גילו כי גנטיקה יכולה להסביר 56% מכל מקרי המיגרנה. במקרי המיגרנה עם האאור, הגנטיקה הייתה אחראית ל-96%.
מרכיב גנטי משותף בנוסף, כשבדקו את הגנטיקה של אנשים שסבלו גם ממיגרנות וגם מדיכאון, הם גילו מרכיב גנטי משותף, במיוחד למיגרנה עם אאורה.
לאנשים הסובלים ממיגרנות יש, לפחות חלקית, נטייה גנטית לדיכאון.
בעתיד, הידיעה לגבי הגנטיקה של מצבים אלו תוכל להוביל לטיפולים טובים יותר ואולי אף לדרכי מניעה, הם מקווים. זיהוי גורמים גנטיים שכיחים יכול לשפר במידה משמעותית את ההבנה של הבסיס המולקולרי הן של המיגרנה והן של הדיכאון, וכך לעזור בעתיד להבין טוב יותר את התהליך הפתופיסיולוגי שבבסיס שתי הפרעות אלו, ואולי להצליח במניעת מיגרנות כרוניות ובפיתוח של טיפולים מניעתיים אישיים.
מומחים שהגיבו לממצאים הדגישו כי למרות שגנטיקה משחקת תפקיד הן במיגרנות והן בדיכאון, צריך לזכור כי גם גורמים סביבתיים קשורים לשני המצבים.
