אני בחורה שאוהבת הפתעות. התנהלות שגרתית וברורה מאליה יכולה להוציא אותי מדעתי. כמו שיום בלי חיוך הוא יום מבוזבז, ככה לטעמי יום בלי בלת"מ ('בלתי מתוכנן' בעגה המבצעית, שעדיין ממשיכה להשפיע עליי, למרות שהשתחררתי מצה"ל לפני כמעט עשור). איפה היינו? אה, בספונטניות. אני אוהבת להיות מוכנה לקראת משהו מסויים ולקבל פתאום משהו אחר, לצפות לטעם מסויים ופתאום לקבל את ההפך בהפתעה גמורה.
וזה בדיוק מה שקרה לי בשבוע שעבר, כאשר ל' ואנוכי הגענו בתומנו לרמת החי"ל לסעוד ארוחת ערב שלווה. מצאנו את עצמנו נכנסים למקום חדש (כיף) שלא שמענו עליו (הוא עדיין בהרצה) ולא היה לנו מושג לקראת מה אנחנו הולכים (מעולה). וכך, בעמק הסיליקון הישראלי, בין משרדים וחברות, שוכן לו מקום נסתר שבהחלט שווה לגלות. בשקט בשקט, בלי שהצלחנו להרגיש, קונספט חדש נולד לו בעיר: 'E-Zugi' (שמעתה תכונה 'אי זוגי') מביאה עמה רוחות חדשות וכשרות ללב רמת החי"ל. מבלי לחשוב פעמיים, ניגשנו ללב המקום האינטימי, על-מנת לבדוק את טיב הסשימי.
הרעיון מאחורי אי זוגי הוא מסעדת שף צעירה בה הלקוח מרכיב את הארוחה בכל שילוב שרק ירצה. מבולבלים? גם אני. משקיבלתי הסבר קולח מהצוות המיומן, הבנתי שהגעתי לסטארט אפ מקורי. השף, איתן מזרחי, מגיש מדי יום בין 25-30 מנות, מהמגוונות ביותר שיצא לי להכיר עד כה. המסעדה כשרה והחוסר, אם לקרוא לו כך, אינו מורגש כלל. כל מנה יכולה להגיע כמנה בודדת או כמנה לשלושה, כמנה לחמישה, כמנה לשבעה וכן הלאה, עד כמנה לחמישה עשר איש. וואו. זה הרבה. ורק במספרים אי זוגיים.
אנחנו, שהיינו שניים, טעמנו מכמה וכמה מנות שאת כולן בחרנו כמנה בודדת אך העיקרון יבוא לידי ביטוי בארוחה מרובת סועדים, בה מזמינים מנה לשבעה מזה ומנה לתשעה מההוא. גאוני לא? ככה כולם נהנים ולא מתבאסים על הביס האחרון. מה עוד שכל המנות ליחיד עולות 39 שקל. מיני אנטרקוט בגריל עם הום פרייז ושעועית ירוקה מוקפצת? 39 שקל. לחמג'ון מפנק עם בשר טלה נימוח? 39 שקל. פילה דניס ברוטב סאקי? ניחשתם נכון, 39 שקל. כבר ערב לחך, לא?
בחרנו לנו שולחן צדדי, למרות שקרץ אליי בבירור שולחן אבירים משגע ובעיקר ענק שניצב לו במרכז המסעדה. האווירה במקום סימנה שמשהו טוב הולך לקרות. התחלנו בראשונה קלאסית, סשימי סלמון טרי שמיד רשם ספתח נכון. אחריו הפציע סלט עוף אסיאתי בליווי של ויניגרט שומשום שהונח על השולחן בדיוק ברגע הנכון, והטעמים השתלבו נפלא. המשכנו עם סיגר מטמטם של לוקוס שנח לו בכוס וויסקי נמוכה מלאה ברוטב חריימה ביתי וחריף שהיה גורם לכל מאמא מרוקאית להיות גאה.
בשלב הזה ידעתי שעשיתי בשכל. המקום מציע אוכל ידידותי, לא מסובך יותר מדי ובעיקר טעים הרבה יותר מדי. ההגשה כולה נעשתה בחן רב, בהרבה יצירתיות והמחשבה שהושקעה בכל מנה ומנה, בהחלט ניכרה. זללנו כל מנה עם העיניים כי הפרזנטציה הייתה באמת א-לה שף סטפן. הכל מתוקתק וממורק, לתפארת מדינת ישראל. האנטרקוט היה עשוי כהלכה, הגיע עם בקבוקון מעבדה קטנטן שהכיל בתוכו ציר בקר הורס, הום פרייז כמו שהום פרייז צריכים להיות ושעועית ירוקה שהסבה לי נחת, "אני אוכלת אוכל בריא...".
תוך כדי המחשבה נחתו על השולחן ספריביס טלה במרינדת דבש, טימין ושום קונפי. ואני שואלת - היש שילוב מוצלח יותר? ליקקנו עד העצם. ולסיום סיומת, הרענו תרועות רמות לשיפוד סלמון טרי שנח לו על מצע של ירקות ירוקים מוקפצים בשום (שוב אני אוכלת אוכל בריא, אני מרוצה מהעניין), והנפנו דגל לבן, כי באמת אכלנו טוב. גולת הכותרת היא שחלקנו הכל - כל מנה התפנקה בשני מזלגות שננעצו בה בחדווה. אני ול' חלקנו, אכלנו וצחקנו כל הדרך לקינוח.
מישהי בשם דורותי פארקר אמרה פעם "כוח הוא היכולת לשבור חטיף שוקולד לארבעה חלקים עם הידיים בלבד- ואז ולאכול רק חלק אחד". אני מנסה, בחיי שאני מנסה. ולמען האמת, אחרי הארוחה הבאמת מפוארת, בשלב הקריטי הזה של לפני הקינוח, קצת חששתי לבלוטות הטעם שלי, אני מודה. ארוחה בלי קינוח ראוי עלולה להכניס אותי לדיכאון עמוק וכיוון שהמסעדה כשרה עלתה לי קושיה מדאיגה: "האם קינוח לא חלבי יספק אותי?". אך שוב, איתן הצליח להפתיע והקינוח היה סגירה נהדרת לארוחה מוצלחת.
סופלה שוקולד חם שהוגש בשני ספלי 'שוט' עדינים, שהעניקו לי ולבן זוגי דקה של עינוג, כל אחד עם הסופלה האישי שלו, וכל ביס התהדר לו בטעמים עשירים. מכורי השוקולד יוכלו להבחין בנוכחותו של שוקולד איכותי ביותר. מה גם, שלצד הסופלה הגיע לו קנקן קטן וערמומי מלא בפאדג' חם אותו זילפנו בהנאה רבה על כל ביס וביס.
אז מה אפשר לומר אחרי סעודת מלכים שכזאת? אי זוגי הוא מקום נעים לישיבה, האווירה רגועה ומזמינה, האוכל מגוון וכל מנה פשוט פגעה בול. משיצאנו את המסעדה, כאילו התעוררנו שנינו מחלום וחזרנו לחיים הרגילים. ביום ההולדת הקרוב, אני מזמינה מקום לכל המשפחה.
