חברי הקיבוץ לא חתמו – ועסקת קניון חיפה התעכבה

חתימת החוזה, שבו רכשה חברת קנית של דוד עזריאלי את קניון חיפה, ב-300 מיליון שקל, התעכבה ביום. הסיבה: רק ברגע האחרון נודע לצדדים, שהאסיפה הכללית של קיבוץ בית אורן ליד חיפה לא אישרה את החוזה. להלן פרטיו המלאים של סיפור זה, שהוא ללא ספק יחיד במינו בתולדות חוזי הנדל"ן בישראל: נציגים בכירים של חברות דלק נדל"ן וסאמיט, מוכרי הקניון, הגיעו ביום רביעי (13.1.10) בערב למשרדי חברת קנית, בקניון עזריאלי בתל אביב, כדי לחתום על החוזה. דלק היא בעלת 71% בקניון, וסאמיט בעלת 29%. סוכם מראש, שעזריאלי ישלם לדלק בשליטת יצחק תשובה, ולסאמיט בשליטת זוהר לוי, 300 מיליון שקל בעד הקניון, ששטחו המניב 29,000 מ"ר. ברגע האחרון גילו עורכי הדין פרט, שקודם לכן לא שמו לב אליו: סאמיט היא בעלת 29.4% בקניון – 15.3% ישירות ו-14.1% באמצעות חברה-בת, בבעלות בחלקים שווים של סאמיט ושל קיבוץ בית אורן, ליד חיפה (סביר להניח שהקיבוץ קיבל את חלקו בבעלות, כי חלק מהקניון נבנה בעבר על אדמותיו). פתאום התברר, שהקיבוץ לא אישר את העסקה! עו"ד עמית מור, שייצג את חברת סאמיט, ידע כמובן מראש שיש להשיג את הסכמת הקיבוץ. אולם בקיבוצים, כידוע, יש סדר ויש הליכים, ולא מוכרים או קונים נכס ללא אישור האסיפה הכללית. לפני ימים מספר אכן נערכה אסיפה כללית. עורכי הדין הבכירים גילו, שהאסיפה לא אישרה את העסקה, אלא העבירה אותה להכרעת החברים בהצבעה חשאית, שתיערך "בעוד מספר ימים". בינתיים, לכאורה, נתקעה העסקה הגדולה של קניון חיפה. מדוע לא אישר הקיבוץ מיד את העסקה? אולי בגלל חישוב כלכלי: חלקו של הקיבוץ בקניון (בעקיפין) 2,400 מ"ר, מניב דמי שכירות של 800 שקל למ"ר לשנה, שהם כמעט 2 מיליון שקל בשנה. המכירה הייתה אמורה להניב לקיבוץ הכנסה חד-פעמית של כ-21 מיליון שקל. אם משקיעים סכום זה בשוק ההון הסולידי, למשל, מקבלים הרבה פחות מ-2 מיליון שקל. אז למה למכור?! מצד שני, ייתכן מאוד שיש לקיבוץ מה לעשות עם 21 מיליון שקל, אולי לפרוע חובות לבנקים, הנושאים ריבית גבוהה. כך או אחרת, לנאספים במשרדי עזריאלי היה ברור דבר אחד: אי-אפשר לחתום על החוזה. אנשי העסקים הבכירים ועורכי הדין נאלצו להתפזר לבתיהם, ולחכות שמישהו יציל את המצב. עו"ד עמית מור פעל במהירות. הוא דהר לקיבוץ, נפגש עם בכירי המשק והסביר להם את המצב שנוצר. אחרי דיון קצר סוכם, שבמקום הצבעה בקלפי, אפשר לבקש מחברי הקיבוץ, אחד-אחד, לחתום על הסכמתם למכירה. ביום חמישי בבוקר עברו אנשי הקיבוץ מבית לבית והחתימו חברים, עד שהושג המספר הדרוש. הם מיהרו עם החתימות למשרדו של מור, שהודיע לאנשי העסקים הבכירים: "גמרנו, אפשר לחתום על החוזה!".