דינה ארז תבעה את האוניברסיטה הפתוחה בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר שהפסיקה את לימודיה ולא קיבלה החזר. מכתב התביעה עלה שארז נרשמה לקורס "אדריכלות ועיצוב פנים" שנמשך שנתיים ושילמה סך של 16,910 שקל.
לאחר שהשלימה שנת לימודים, הודיעה על עזיבתה בטענה שעליה לנסוע לקנדה לצורך השלמת פרויקט שהוקפא. "ביקשתי את החלק היחסי מהסכום ששילמתי ואולם הנתבעת סירבה. לדברי הנתבעת, חתמתי על הסכם לפיו לאחר 6 מפגשים לא ניתן לבטל וקבל החזר בעוד שהשלמתי 26 מפגשים".
ארז הדגישה שהיא מודעת לתנאי ההסכם והוסיפה שפנתה לוועדת חריגים ולא זכתה להתייחסות. "החוזה עליו חתמתי הינו חוזה אחיד והנתבעת הינה גוף כלכלי גדול".
הנתבעת טענה שהיא מכלכלת צעדיה ומחליטה אלו קורסים לפתוח לפי מספר הנרשמים. "לא ניתן לבטל רישום בניגוד למוסכם מראש והדבר ימנע כל יכולת תכנון. אומנם קיימת ועדת חריגים, אך המקרים המאושרים על ידה הם מחלות קשות של הלומד או בן משפחה מדרגה ראשונה".
כן ציינה הנתבעת כי במכתב שצירפה ארז הוצע לה לחזור ולשווק את הפרויקט בקנדה ולא נכתב שהיא מחויבת לחזור. "התובעת הייתה רשאית שלא לחזור לקנדה ולהשלים את לימודיה בקורס, אך היא בחרה לחזור ולא מגיע לה החזר על כך". הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה.
השופט גד ארנברג פסק שהדין עם הנתבעת. "התובעת חתמה על הסכם מפורש הקובע את אפשרויות הביטול וקבלת החזר. הסדר זה גם הגיוני שכן הוא מאפשר לנתבעת, המפעילה קורסים רבים, לתכנן את צעדיה ולהחליט אילו קורסים יפתחו בהתאם למספר הנרשמים. גם הטענה לפיה המכתב שצירפה התובעת להוכיח את נחיצות חזרתה לקנדה, לא מוכיח שהתובעת הייתה חייבת לעשות זאת, נכונה. כל שנכתב במכתב הוא שמוצע לתובעת לחזור ולהשלים את הפרויקט שהיא שיווקה מתחילתו. אין ללמוד ממכתב זה שאי חזרה משמעותה הפרת הסכם מצד התובעת".
חרף האמור, חזר השופט על הצעתו, "שהיא בגדר המלצה בלבד", לפיה הנתבעת תשמור לארז זכות למשך 3 שנים לחזור ולהשלים את השנה השנייה ללימודים ללא תשלום. השופט דחה את התביעה בסופו של דבר, ובנסיבות העניין קבע שאין צו להוצאות.
