אווטאר: הממד החזותי המרשים ואוסף הפרדוקסים האידיאולוגיים הופכים את סרטו של ג'יימס קמרון לאירוע קולנועי המסכם את הרגע ההיסטורי הנוכחי וחושף את חוסנה ומגבלותיה של התרבות הפופולרית כולה.
סינגל מן: הופעתו המדויקת של קולין פירת כגבר שאינו מסוגל להתגבר על אבלו על מותו של אהובו זה 16 שנים היא הסיבה העיקרית לצפות בגרסתו של טום פורד לרומן של כריסטופר אישרווד.
השתיקה של לורנה: הנישואים הם עסק בסרטם החדש של ז'אן פייר ולוק דארדן שמציג דיוקן קשוח של מציאות אנושית, שכמו תמיד בסרטיהם של האחים הבלגים, גיבוריה מחפשים נואשות אחר גאולה למצוקתם.
500 ימים עם סאמר: סרטו החביב של מארק וב מתאר את נסיונו של גבר צעיר להתמודד עם הפנטסיה הרומנטית שלו, המגולמת בדמותה של אשה צעירה, שמייצגת עבורו את כל מה שכלול בקלישאה "נפש תאומה".
לבנון: סרטו של שמוליק מעוז, שמתרחש כל כולו כמעט בטנק ביומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, אינו חף מבעיות תסריטאיות ואידיאולוגיות, אך הוא גם יצירה מרשימה ביותר שמייצרת חוויה רגשית עזת ביטוי.
חמש שעות מפריז: לאון פרודובסקי, בסרטו העלילתי הארוך הראשון, מצליח לשלב בין הקומי למרגש כדי ליצור סרט קטן אמנם, אבל חכם ועדין, שמתאר את הרומן ההססני שמתפתח בין שתי דמויות שתלישותן מאחדת ביניהן.
מחפשים את אריק: יצירה מינורית במכלול סרטיו של קן לואץ', ששווה בכל זאת לצפות בה בזכות כמה סצינות שבהן ניכרת מיומנותו של הבמאי הבריטי בעיצוב מציאות ריאליסטית והדמויות המאכלסות אותה.
לחנך את ג'ני: סרטה של הבמאית הדנית לון שרפינג, שמתרחש בבריטניה בתחילת שנות ה-60 מצליח בעדינות ובתבונה להעניק נפח של אמביוולנטיות רגשית לסיפור של נערה צעירה שמגלה את נשיותה בעזרת גבר המבוגר ממנה בהרבה.
סראפין: סרטו של הבמאי הצרפתי מרטין פרובו, שמציג את סיפורה העלום למדי של הציירת סראפין דה סנלי, הוא אחד הסרטים הבודדים שמצליחים לייצג בצורה נכונה ומכובדת את המסתורין הטמון במעשה היצירה האמנותית
מה שעובד: סרטו המהנה ביותר של וודי אלן זה כמה שנים אינו יותר מאשר בדיחה קטנה, אבל זו בדיחה חביבה, שבגלל קלילותה וחוסר יומרנותה אפשר הפעם להתעלם ממגבלותיו של הסרט שמציג אותה.
עג'מי: סרטם של סכנדר קובטי וירון שני הוא יצירה רבת עוצמה המשוטטת בזמן בין מספר רב של סיפורים המשתלבים לדיוקן של חברה שתושביה נשמטים אל בין הקרעים המפרידים בתוכה בין העדות, הדתות והדורות.
ממזרים חסרי כבוד: בסרטו החדש הולך קוונטין טרנטינו רחוק ככל שאפשר עם המיתולוגיה הקולנועית שהתהוותה על בסיס הזיכרון של מלחמת העולם השנייה כדי לעצב יצירה מרתקת, משעשעת, מטרידה ולעתים גם מקוממת, שממציאה את ההיסטוריה מחדש.
