חוק ניו אייג'י מפורסם אומר שכל החלטה שתבצע בחייך שקשורה לשינוי באורח החיים, תלווה באופן כמעט מיידי בבחינה אכזרית. עד היום, לפחות בחיים הפרטיים שלי, החוק הזה התקיים אחד לאחד.
הפעם, ההחלטה הייתה להוריד כמה קילוגרמים (שלושים, ארבעים... אתם יודעים, בקטנה). נשבעתי קבל עם ופייסבוק שהשנה שנתיים הקרובות מוקדשות לעיצוב הגוף (מה שמזכיר לי שכשסיפרתי את זה לאחד מחבריי הוא העז לשאול אם הכוונה היא לעיצוב של הגוף שלי שיהיה בצורת כדור מושלם). וכמו עוד משפט ניו אייג'י שאומר: "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע", הוא הגיע. אורי. מולדובי חסון ונטול רחמים שלקח על עצמו פרויקט שלא נופל במורכבות ובקושי שלו מפרויקט הגנום האנושי - פרויקט דב.
לוקחים דב שמן ועצלן שההתעמלות הכי רצינית שעשה אי פעם הייתה לקום לחפש את השלט של הדי.וי.די (כשהוא רוטן, כועס ומזיע) ולהפוך אותו לגבר יפה מראה ונעים הליכות. אכן, משימה קשה ומורכבת, אבל אצל אורי, כמו בחיים - מה שלא הולך עם כח, הולך עם עוד יותר כח.
התפריט שלי צומצם לכדי אורז חסר טעם (אורי:"אוכל שלנו לא טעים כי אוכל טעים אוכלים יותר ממה שרעבים"), טוסטים דלוחים עם קצת גבינה (אורי:"חייב פחמימות מה מתפרק לך לאט לדם אז גם קצת חלבון, כן"?) ואימונים מפרכים עד כאב חד בכל איבר בגוף (אורי:"כל עוד לא כואב במפרקים, זה לא מעניין לי"). אז את שלב ההחלטה סיימנו והבחינה לא איחרה להגיע.
כמו השטן החמוד שמפתה אותך במתק שפתיו להצטרף לשורותיו, קיבלתי טלפון מהעורכת הנפלאה שלי: "הי דב, החודש אני שולחת אותך לאש בש, זה ליד הבית שלך, בקריית שמונה וטעים שם לאללה".
ניסיתי להתנגד עם:"תראי, אני בתקופת בחינות ואני מנסה לרזות ואני לא יכול לאכול סטייקים ותפוחי אדמה כי המולדובי יהרוג אותי" ועוד כמה תירוצים, אבל כולם נפלו אחד אחרי השני כשדמיינתי את עצמי טורף סטייק עסיסי כמו בימים הטובים (אני מדבר על לפני שבועיים, כן?).
וכך בסופו של דבר, מן הסתם, הגענו לשם. אני והאישה (זהרה שלי, כפרה עליה, שסובלת כמוני מדיאטת האורז שלי כי תמיד אנחנו אוכלים ביחד, למרות שבחייה עוד לא עברה את סף החמישים קילו), בין המבחן הנורא בגנטיקה מולקולרית לבין המבחן האיום בביוכימיה חישובית (סליחה לכל מי שהוצאתי לו את התיאבון עכשיו), ביום חם של אמצע יולי, נוטפי זיעה ורעבים.
לא בזבזנו יותר מדי זמן וישר הזמנו סלטים לפתיחה (15 שקל לכל סועד בשולחן) שהגיעו חיש מהר וכללו בין היתר רצועות פלפלים אדומים קלויים, חמוצים של גזר, כרוב וגמבה, סלט גזר פיקנטי עם לימונים כבושים, פרוסות חציל מטוגנות עם שום ופטרוזיליה, קערית טחינה, סלט חצילים קלויים בעישון קל וממסטל, וקוביות עגבנייה חריפות. ריפוד נפלא לקיבותינו המתגעגעות לאוכל שלא עונה להגדרה אורז.
בסיום הראשונות ניגבנו היטב את הצלחות מן הרטבים החמצמצים והחריפים שנשארו בקרקעיתן ובמבט חטוף אפשר היה לדמיין שהגישו לנו צלחות ריקות ושבעצם לא אכלנו כלום (מישהו יודע איך בדיוק אמורים לאיית קונסוננס קוגניטיבי?). אחרי הראשונות הגיע (לא הזמנתי, הוא פשוט הגיע, נשבע לכם ולך, אורי) סלט בכפר (42 שקל) שהכיל רצועות עוף שהוקפצו בטריאקי לצד פטריות, בצל וגמבה קלויה, הכל על מצע של חסות, עגבניות שרי ובצלים ירוקים.
זהרה דגה במיומנות של מלקטת פטריות מיומנת את כל הפטריות שספגו היטב את הרוטב ואני התחלתי לשלוק במרץ את רצועות העוף תוך כדי מבט מזלזל בחסה ומחשבה על מה היה קורה אילו אורי היה רואה אותי עכשיו (מה שגרם לי לאכול בקצב מהיר אף יותר והעלה זעה קרה על מצחי).
העיקריות הגיעו חיש מהר אחרי הסלט: נתח סינטה של 300 גרם עם שכבת שומן מכובדת (95 שקל) לגברת ושלושה מדליוני פילה רייר של 300 גרם (145 שקל) לאדון. שתי המנות הגיעו על צלחות לבנות גדולות עם עיטור מינימלי של פלפל שחור גרוס, ענף רוזמרין וסוסייר של צ'ימיצ'ורי.
כל מנה במקום מגיעה בליווי סלט ירוק בוינגרט חרדל ועוד תוספת לבחירה. הלכנו על צ'יפסים ותפוחי אדמה אפויים עם שום ורוזמרין כי החלטנו שיום אחד אנחנו מוותרים על האורז. בעודי מתענג על הפילה שמעתי את כל תאי הגוף שלי צועקים יחדיו: "גוף שלם רוצה שומן" והתחלתי במשא-ומתן של פילה תמורת סינטה. לצערי זהרה התגלתה כאוהדת מולדובה וסירבה בכל תוקף לשחרר לי את הסטייק שלה. למזלי הרב בעל הבית התעקש לשלוח לשולחננו גם נתח אנטרקוט 300 גרם (112 שקל), כך שאיכשהו נרגעתי.
הבשר נטרף בזריזות שאופיינית לקרניבורים מורעבים שכמעט שכחו טעם בשר מהו ותוך דקות ספורות קלטנו שהארוחה שלנו הסתיימה. בתום הקרבות (אני השמן מול אני הרזה, יכולת הקיבול מול יכולת הבליסה, אני מול זהרה) הפסדתי בקרב על הסינטה אבל ניצחתי בקרב על הצ'יפס.
בשדה הקרב נותרו גופות של סטייקים, חלקי סלט, פרצופים מרוטשים של צ'יפסים, זהרה מחויכת שעדיין דלתה איברים פנימיים של פטריות מהסלט ודב אחד עם חיוך גדול מהול באשמה ובעונג. אורי, חטאתי לפניך. חיבלתי בפרויקט שלך. אני ראוי לעונש. "לא נורא", אמרתי לעצמי בדרך חזרה הביתה תוך שאני מלטף את הכרס האימתנית, "אני בטוח שבאימון היום הוא כבר ימצא דרך למחוק לי את החיוך...".
