עכשיו זה רשמי: לא עוד ימי שמש בוהקים, לא עוד חיפושים אחר הפינה הכי שמשית בבית הקפה השכונתי, לא עוד גניבה של קרן שמש אחרונה של צהריים. הוא הגיע, במלוא כיעורו וקרירותו, גאה בעצמו ובטוח שכולם ציפו לו. קבלו אותו, את האויב של הבקרים, הנשיא של הדיכאונות, הדוכס של שכבות הבגדים הלא מחמיאים: החורף.
יש שיצקצקו כעת בפליאה, אלו הם אוהדי החורף הבלתי ברורים שאוהבים לקפוא מקור, משתוקקים להיאבק עם שמיכת הפוך בבוקר ומתים על לבישת אוהלים. לעומתם, יש את חבורת הקיץ העליזה, המורכבת מהמבינים לליבי ויודעים שאין תרופה מופלאה לנפש כמו השמש, זו שנעלמה לנו עכשיו לכמה חודשים טובים.
ביום אחרון חביב של השמש, ארזתי באריזה מהודרת את חברתי המסוקסת ר', וכאחוזות תזזית תרנו אחר פיסה אחרונה של שמש חמקנית. החלפנו חמש פעמים מיקום בבית הקפה כדי שהקרניים יתפסו אותנו מכל הצדדים, רודפות אחרי השמש כמו דבורים לדבש או לפחות כמו סער לאיילה. ברגע שראיתי את קרן השמש האחרונה נעלמת, ידעתי שאכלנו אותה. מיסטר חורף הגיע, והוא כאן כדי להישאר.
"קומי", צעקתי אל ר', "הולכים לחגוג את קרן השמש האחרונה של העונה". ר' היא כמובן נערה שאינה מסרבת לארוחות או לחגיגות, ולכן היא הצטרפה בששון, בעיקר כשהודעתי לה שהולכים ל'ביסטרו תמרה', המסעדה המיתולוגית מרחוב החשמונאים שלא נס ליחה כבר למעלה מ-15 שנה.
כמו השמש מיודעתנו, גם תפריט העסקיות של ביסטרו תמרה מאיר עיניים ומלבב: במחיר המנה העיקרית תקבלו כאן גם ראשונה לבחירה וסלסלה של לחם תאנים הנאפה במקום, שזכה למילוי חוזר עקב טעמי התאנים שהתפצפצו בפה ושימחו את נפשותינו הכמהות לשמש. ממש התאפקנו שלא לאכול יותר מדי מהלחם כדי לא להתמלא, אך הבטחות לחוד ומעשים לחוד. לא רק בממשלה, גם בביסטרו תמרה.
למנה ראשונה בחרתי במרק חרירה, הלא הוא מרק מרוקאי קלאסי על בסיס עגבניות, עם ירקות שורש ופלח לימון. ר' המרוקאית מבטן ומלידה, עמדה וגיחכה: לטענתה, רק אמא מדלן יודעת להכין חרירה, ומי המשוגע שמזמין מנה כזאת במסעדה? התשובה: אשכנזים גמורים כמוני. לאשכנזיה היה המרק מעדן מארץ המעדנים. המרוקאית בחרה במנה ראשונה אשכנזית להפליא: ניוקי תפוחי אדמה ברוטב שמנת ומעט עגבניות ואגוזים. הרוטב היה סמיך ועשיר, והאגוזים התגלו כהברקת המנה. כמה עצב נגלה בעינינו כשהניוק האחרון נעלם בקרבנו.
המנה העיקרית שבחרתי היא פילה לברק בגריל על קולי פלפלים אוריינטלי (79 שקל) - מנה קלילה שהתעקשה להזכיר לי את הקיץ אהובי, ואילו זו שהוריה נולדו במרקש דפקה לה שם סטייק אנטרקוט 300 גרם (118 שקל) ברוטב יין אדום. הסטייק העסיסי כלל לא דרש את רוטב היין שנח כאבן שאין לה שום הופכין, ותוספת הפירה הייתה משמחת לבב אנוש. ר' ואני רבנו קלות על נתח השומן שבסטייק, והמזרחיים ניצחו. תמיד דופקים את הלבנבנים. כאות מחאה על האפליה הלא-מתקנת, הזמנתי טירמיסו (תוספת של 22 שקל) אשכנזי בעליל שגבינת המסקרפונה שבו התערבבה עם הבישקוטים בקלילות ובמושלמות.
כשרעבוננו שכך מעט, פנינו לבדוק את העיצוב המוקפד של ביסטרו תמרה, ומה שמחנו לגלות שלקראת סוף החודש עומדת המסעדה לעבור שיפוץ ושדרוג: שולחנות ייצאו החוצה (דווקא עכשיו, ומה בקיץ שעבר עלינו? למה ללעוג לרש, למה??), ערבי ג'אז בכל מוצ"ש ובכלל, בביסטרו תמרה מתכננים הרבה הפתעות החל מהחורף הקרוב. בכל זאת, יש סיבה לכך שמסעדה שורדת מעל עשור כאן בעיר הגדולה.
אז מה, כמה זמן נצטרך לסבול עד שנזכה לעוד קרן שמש לרפואה? פנתה אליי ר' בעצב. "אל דאגה", הרגעתי אותה. "נראה לי שהשמש קרובה מתמיד".
