"מידתיות היא שמירה על יחס נאות, תוך הפעלת שיקול דעת, בנקיטת צעד, המתבצע תוך העמדת המניע לנקיטת צעד זה אל מול מטרתו של הצעד והמחירים בהם הוא כרוך" (מוויקיפדיה להפקת "האח הגדול", באהבה) אנחנו לא טובים במידתיות. הוכחנו את זה מספיק, אני חושבת, בעליהום על שרה נתניהו, בטיפול התקשורתי בדודו טופז עליו השלום, ולחלופין - בטיפול המתמשך ברצועת עזה. מידתיות מצריכה רגישות מסוימת, מחשבה על האחר מתוך נקודת מבטו של האחר, ושאר דברים שאנחנו לא תמיד מסוגלים להם. למרבה הצער, המידתיות היא מושג חשוב ומכריע. תשאלו את גולדסטון.
הפרק הזה היה הפרק שבו האח הגדול צעק טה-דה! וגילה שלמרות שבבניית המתח הושקעו זמן רב, אנרגיות, בלונדיניות, ביקיני, אגוזי קוקוס ושאר אמצעים, למרות כל אלה - אף אחד לא צוחק. האח הגדול החליט להדיח את אחד הדיירים בלא התראה מוקדמת, לבצע ראיון כמו אחרי הדחה מן המניין, ורק אז להודיע לו שזה בצחוק והוא יכול לחזור לבית. הבעיה טמונה בכך שלספר למישהו שהוא חלה בסרטן סופני, לחכות שהנזק הנפשי ייגרם, וכל זאת רק כדי לומר לו - הפתעה! - בעצם רק קנינו לך חבילת דוקים - זה לא מצחיק ולא מוצדק. לאלירז לא ניתן שום רמז לכך שגדודי בנות ה-12 ומעלה סימסו לו רק כדי לראות את זיו פניו. לא רק שהוא לא הודח, הוא זכה אמש בפרגון אדיר, למרות קידום המכירות ההיסטרי של המנחים לאלין ולאיילה. למרבה עוגמת הנפש, הוא לא יידע את זה. לגרום למי שמצוי זה חודשים תחת מניפולציות רגשיות, חשוף לעיני כל, להאמין שהציבור שונא אותו, שהוא לא אהוד ולא אהוב, שהכל לשווא - זה לא מצחיק. לצפות ממנו לחייך ולמחוא כפיים לבדיחה הזאת, זה כבר ממש לא מצחיק. זה מחריד.
אבל אולי האח הגדול לא כאן כדי להצחיק אותנו. זה לא "מצב האומה" פה, אחרי הכול. האח הגדול כאן כדי לבדוק את הגבולות שלנו. אם להיות עדנה לרגע, כלומר - שמאלנית שנובחת הרבה אחרי שהאבק שהותירה השיירה מאחוריה התפזר, הרי שאתמול היה צריך להיות הפרק שבו נגיד די. לא בגלל שזה נמוך, לא ראוי, חסר תוכן, מיני מדי, ריקני מדי. הפרק הזה היה אכזרי, וחסר כיסוי.
"אתה עף עלי?" (אלירז לארז טל, מנסה להבין מה הם רוצים מחייו) בניסיון להבין מה עמד מאחורי ההדחה המדומה הזו, נדמה שהיתרון היחיד שלה היה טמון בהזדמנות המופלאה עבור יוצרי התוכנית לשדר ולשחזר שוב את שלל המתיחות התפלות שהם ארגנו לדיירים במהלך השבוע, כדי להראות לאלירז - שעל-פי התסריט, כנראה היה אמור להיות מופתע. אבל שוב נכנסה המידתיות והחריבה את הרגע. אלירז לא היה מופתע, הוא היה במוות קליני. הוא לא צחק או חייך, הוא לא צווח בהפתעה. הוא דמם ודמע, והמחזה היה קורע לב באמת.
לפני שהוחזר אלירז אל הבית, כמו דג אדום שחוזר לאקווריום הכחול שלו, עוד הספיק האח הגדול להקרין לדיירי הבית וגם לנו (בפעם השלישית!) את אותם מראות של בירדי מאמריקה שאינה בירדי מאמריקה, בנצי הדג שאיננו בנצי הדג, שיא השלכות הקרפיון שאיננו שיא (למישהו יש פטיש לדגים?), ותומר באמריקה שאיננו תומר באמריקה. כמו כל בדיחה שצריך לספר אותה שוב ושוב, גם כאן לא מדובר בסממן למצחיקותה של הבדיחה, או להצלחתה המסחררת. נהפוך הוא, אם המטרה הייתה לייצר בכי בקרב הדיירים, היא הצליחה ובגדול. פותנה מיררה בבכי, אלין מרחה את האיפור, גואל נראה כמי שמגלגל מחשבות אובדניות. אבל בשביל אוסף היבבות האלה, כפי שהוכח לנו מוקדם יותר העונה, לא צריך את כל הבלגן, לא?
