וועדת גורן יושבת על המדוכה כבר כמה חודשים. מטרת הוועדה שמונתה על-ידי משרד הביטחון לבחון ערכית מי נכנס להגדרה של נכות/שכול צה"ל.
הגדרה זו בפועל תקבע את זכאות נכי צה"ל ומערכת הביטחון לגמלה ולטיפול על-ידי אגף השיקום. הוועדה הוקמה לאחר שהתברר שתקציב אגף השיקום גדל בממדים לא סבירים ולא תואמים את היקף נפגעי צה"ל ומערכת הביטחון מפעילות לחימה.
מתברר על-פי נתונים שפורסמו, שרק 30% מכלל מקבלי הקצבאות הם נכים שנפצעו במהלך פעילות קרבית, כאשר יתרת 70% נפגעו במהלך שירותם כאשר הסיבות מגוונות: תאונות דרכים, מחלות ועוד אירועים שלצערנו מרבית הציבור בישראל חווה אותם אבל מטופל בעקבותיהם במוסד לביטוח לאומי ולא בצה"ל.
היקף הזכויות והתגמולים שמקבלים נכי צה"ל גדול משמעותית מהיקף התגמולים שמקבל אזרח מן השורה המטופל על-ידי המוסד לביטוח לאומי וטוב שכך. מי שתרם והקריב מגופו ונפשו עבור קיומנו ראוי שיקבל יותר, זה הגיוני, זה מוצדק וזה מסר ערכי ראוי לחברה הישראלית בדבר הצורך לתגמל ולהעדיף את הלוחמים הקרביים שלנו.
בשבוע שעבר הופיעו בפני הוועדה ראש המוסד וראש השב"כ שגם עובדיהם זוכים לאותם תנאים של נכי צה"ל. ראש המוסד, דגן אמר בעדותו כי לעתים פקידה במערכת מביאה מידע חיוני וחשוב לא פחות מפעילות של לוחם במוסד (לא ציטוט) וכי במקרים רבים לוחמי המוסד פועלים לצדם של חיילי צה"ל. ראש השב"כ אמר שלא יעלה על דעתו שאנשי השב"כ יזכו ליחס ולתנאים שונים מאשר חיילי צה"ל איתם הם יוצאים לפעילויות רבות, כתף לכתף.
ראשית לדעתי יש להתייחס לאנשי המוסד ולאנשי השב"כ בדיוק כפי שמתייחסים לחיילי צה"ל, אבל השוויון הזה צריך לחול גם על הכללים החדשים, אם יגובשו, על-ידי ועדת גורן. אם יוחלט לדוגמה לתת העדפה לחייל קרבי בצה"ל על פני חייל שעיסוקו המרכזי בקריה בתל אביב, דין אחד יחול גם על אנשי המנהלה של המוסד והשב"כ.
לעצם העניין, ההחלטה מורכבת. אין ספק שהמצב הקיים היום לא יכול להמשך היות ותקציב ניכר ממערכת הביטחון מופנה לתשלומי גמולים ולא להתעצמות הצבא, על-פי מה שפורסם תקציב אגף השיקום כחלק מתקציב הביטחון עלה מ-4% בשנת 1983 לכדי 11% בשנת 2008.
הגידול בתקציב השיקום מחד והקטנת תקציב ההתעצמות מאידך עלולים לגרום לנפגעים נוספים. אין הצדקה עניינית או מוסרית להפלות לרעה אזרחים מהשורה שנפגעו בתאונת דרכים על פני אנשי המנהלה של צה"ל שנפגעו בתאונה דומה. לשניהם צריך להיות דין אחד ובהערת אגב אומר שאני תומך כבר שנים בהשוואה של תנאי הפנסיה של חיילי צה"ל שאינם קרביים לבין בעלי מקצוע מקבילים בחיים האזרחיים. מהנדס בשירות המדינה יוצא לפנסיה בגיל 67 ואין סיבה שעמיתו בתל השומר יצא לפנסיה בגיל 42.
הבעיה המרכזית היא כיצד להגדיר את השוני בין הנכויות השונות בתוך הצבא, כיצד ליחד את הקרביים לעומת הלא קרביים. כיצד לקבוע האם תאונת הדרכים היא חלק מפעילות מבצעית. כאשר הנסיעה היא בסיור פתיחת ציר אין ספק שזו פעילות קרבית. מה לגבי נסיעה של הקמב"ץ למפקדת החטיבה לצורך אישור תוכניות? מן הסתם גם היא בגדר פעילות מבצעת, ומה לגבי נסיעה של המהנדס לקו לבחון מערכת נשק שפיתח? ונסיעה דומה של אותו מהנדס מביתו לבסיס בתל השומר שם הוא אמור לפתח את אותה מערכת נשק? ניתן לראות שהנושא יותר מורכב מאשר קביעה דיכוטומית של "קרבי" או "לא קרבי".
לעזרתי בה חבר זאב גרינברג נכה צה"ל בעצמו, שהפנה אותי לאתר רלוונטי של צבא ארה"ב. מסתבר שבצבא ארה"ב ניתן פתרון לסוגיה המורכבת הזו. הצבא האמריקני קבע שזכאות לנכות או לדירוג נכות תלויה במידת הקשר בין נסיבות הפציעה לתפקידו של המשרת בצבא בשונה מהמקובל בצה"ל ששם נסיבות הפציעה הם הקובעות "בעת השירות" או "עקב השירות".
לאמריקנים יש מדרג של שמונה קבוצות על פיהן נקבעת מידת הזכאות, כאשר הקריטריון המרכזי להטבות קשור לשאלה האם נפצעת במסגרת העיסוק הצבאי שלך. בגישה זו מכונאי בקריה שנפצע בתאונת עבודה במוסך שווה ערך ללוחם שנפצע בלחימה או בתאונת אימונים. מאידך הלוחם מהיחידה המובחרת ביותר שהחליק על הרצפה בחדר האוכל יקבל גמול מוקטן היות ונסיבות פציעתו אינם קשורות למקצועו הצבאי. נקודת החולשה בגישה האמריקנית היא שקביעת הקשר לתפקיד הצבאי בעייתית, האם ארוחת ערב לפני מבצע תקבל מעמד אחר מארוחת ערב לפני יציאה לחופשה?
טוב עשתה מערכת הביטחון בהחליטה להתמודד עם הבעיה וטוב עושה הוועדה שנחשפת לעדויות רבות ולמידע רב לפני שתקבל את החלטתה. לדעתי יש לתת עדיפות לנכות של החיילים הקרביים אשר נגרמה במהלך הפעילות המבצעית או בהכנות אליה כולל אימונים. בכל יתר המקרים בהם המקצוע הצבאי אינו שונה מהמקצוע האזרחי המקביל לא צריכה להינתן העדפה. מי שמסכן עצמו עבור בטחון המדינה יהיה זכאי לגמול אחר ממי שהצבא הוא מקום עבודה עבורו כמו חברו בחיים האזרחיים. לדעתי על הוועדה לבחון ולסווג את הפעילות הצבאית ברוח זו.