ארז (תובע 1) וארן (תובע 2) כהן תבעו את צעצוע בר בע"מ בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים, לאחר שלא הורשו להיכנס למועדון והופלו לטענתם.
מכתב התביעה עלה כי חברם של השניים חגג במקום יום הולדת והסלקטורית הכניסה מספר מצומצם של אנשים ומנעה את כניסתם. השניים אמרו: "תחושתנו שלא נכנסו למקום עקב חזותנו המזרחית".
השופט אלכסנדר רון קבע בפסק הדין כי טענות התובעים הופרכו לחלוטין מעדותם ומדברי עדים שהתייצבו מטעמם. השופט הדגיש, שכל עוד אין בדרך התנהלותו של בעל עסק משום אפליה פסולה, הוא מוסמך לקבל החלטות ביחס להיקף לקוחותיו, ושאר החלטות הנחוצות, להבנתו, לניהול מאוזן וסביר של עסקו.
"אפליה מכל סוג, בודאי על-רקע עדתי, הינה דבר שאין פסול ממנו, ואף החוק אומר את דברו בעניין. במקרים המתאימים, גם על בית המשפט לומר את דברו במישור זה בצורה חד-משמעית, צלולה וברורה. ואולם, השאלה האם הוכחה אפליה, היא שאלה הנוגעת לראיות שבפני בית המשפט, ומובן, שלא בכל מקרה בו טוען צד לאפליה פסולה, עולות הראיות בקנה אחד עם טענתו".
לדברי השופט, עסקו של אדם אינו מקום ציבורי, אלא מקום בו השקיע את מיטב כספו והוא מוסמך לקבל החלטות סבירות בכל הקשור לניהולו, ובלבד שלא יהא בכך משום עבירה על החוק. "התפוסה הייתה מלאה מבחינת מוזמניו של בעל השמחה, וללא קשיים יתירים ניתן להבין שלא התאפשרה כניסתם של מוזמנים נוספים בשל צפיפות וחריגה מהיקף ההזמנה. ומה גם, שמגרסת התובעים עצמם עולה בבירור, שהגיעו באיחור ניכר ביחס למועד אליו הוזמנו".
השופט הפנה לטענתו של בעל השמחה, כי אורחיו היו "ממגוון הקשת הישראלית", קרי - גם "מזרחיים". השופט ציין כי עד נוסף של התובעים סיפר שהציג תעודה ונכנס, "למותר להוסיף שגם חזותו, לא הייתה שונה בהרבה מזו של התובעים, ולמרות זאת הותר לו להיכנס ללא כל קושי".
בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה בקבעו כי "יתכן אפוא, שיש ממש בטענת ההגנה, שאם נתקלו התובעים בקושי, לא נבע הדבר מצבע עורם, אלא, כנראה, מחוסר סבלנות ואולי גם חוסר נימוס. ולאחר כל זאת התברר לבית המשפט שבמקרים קודמים אף הותרה הכניסה, לפחות לתובע 1, בכבודו ובעצמו... השאלה אם מבוצעת אפליה פסולה הינה שאלה של ראיות הנגזרות בכל מקרה על-פי נסיבותיו".