|
|
|
|
|
ויש גם את אלה שהפתיעו בכך שטסו השנה מתחת לרדאר של כתבי הרכילות. בראש ובראשונה יו"ר שטראוס גרופ, עפרה שטראוס, שנמצאת במקום האחרון בדירוג עם 40 אייטמים בלבד. למרות שנה לא נטולת הרפתקאות שעברה, אולי מישהו שם חסם בגופו את התקשורת והצניח אותה אל תחתית הרשימה. ללמדנו שאם היחצ"ן שלך רוצה להחריש את נוכחותך, הוא יכול. כך גם לגבי צדיק בינו, אודי אנג'ל, שלמה ינאי ו ניר ברקת, שעשו הרבה כותרות השנה אבל לא מהסוג שמעניין את מדורי הרכילות היומיים (לידיעת הקוראת שרית חדד, שחולקת איתם את העשירייה הסוגרת). עוד הפתיע: שי אגסי, שלמרות ההייפ המטורף שהצליח לייצר סביב המכונית החשמלית הגיע אך ורק למקום ה-56 המכובד בעניינים רכילותיים, נתון שישמח קצת פחות את שלמה ארצי, שחולק איתו את אותו מספר אייטמים. תופעה דומה, אגב, שייכת לצמד הבכירים מושכי האש אורי שני ו דני דנקנר, שכיכבו בראש סדר היום הציבורי, כל אחד מהם עם פרשייה בעייתית אחרת: שני עם הסכסוך המתוקשר עם גאידמק ודנקנר עם הסכסוך עם המפקח על הבנקים; ועדיין, הם לא הצליחו להיות פופולריים יותר מצביקה פיק. זאת ללמדנו, שגם אם יש לך בנק או אוליגרך לנהל, מקדם הפופולריות שלך עשוי להיות זהה לזה של מוזיקאי בעל תספורת נבולה ומלתחה שנויה במחלוקת. המנצחים הגדולים של הדירוג הם דווקא אלה שלא נמצאים בו, למרות שנוכחותם בזירה העסקית המקומית מורגשת היטב. איתן ורטהימר, גיל שויד, בני שטיינמץ, ליאון קופלר, סמי סגול ואהרון שקד - הם רק חלק מרשימה של בכירים במשק שלא נכנסו לדירוג. האם הם לא יוצאים מהבית? לא מבלים? לא עשירים? אל חשש. הם לא חיים רע. הם פשוט מוכיחים שאפשר גם אחרת. אפשר להיות בליין, מקושר, ברנז'אי ומקורב, ולא לשחק את המשחק. או שכן לשחק אותו, רק בחצר האחורית.
|
|
מור לביא, מנכ"ל יפעת מחקרי מדיה: דירוג האישים המובילים במדורי הרכילות נבדק באמצעות מנוע חיפוש סמנטי חדש שפותח על-ידי יפעת מחקרי מדיה. למנוע יכולת חדשנית "להבין" מה חשוב ו"ללמוד" לאורך זמן, ובכך הוא מסוגל לברור ביטויים ורעיונות מהטקסט, ולא רק מילים בודדות. בתהליך הבדיקה הנוכחי לימדנו את המנוע לחפש את כל המושגים שהופיעו במדורי הרכילות ב-2009, ולהפרידם לפי חברות, אישים, מוצרים, אירועים ומקומות (בתי-קפה, אולמות אירועים וכו'). אך לדירוג חדשנות נוספת הקשורה דווקא למגדר. בדירוגים אחרים בהם אנו בוחנים אישים בתקשורת, אנו מוצאים ייצוג חסר מובהק לנשים, ודווקא במדורי הרכילות המין הנשי בולט יותר. כך, למשל, בדירוג 100 המובילים בכותרות ב-2009 נמצאו 4 נשים בלבד, אך בדירוג הנוכחי נמצאו 4 נשים בעשירייה הפותחת. עם זאת, עדיין המצב רחוק מהשוויון הראוי והרצוי, כשהנשים מהוות רק 16% מהמדורגים, רובן שחקניות, זמרות ודוגמניות. מבין אנשי העסקים, שמהווים כשני שליש מהרשימה, נרשמו 12% נשים בלבד; מבין הפוליטיקאים ואישי הציבור נרשמו 20% נשים; רק בתחום מקצועות הבמה נרשמו יותר נשים (56%) מגברים. בחינות כאלה מספקות לנו נקודת מבט מעניינת על השתקפות החברה הישראלית בתקשורת. בעוד שהמשק הישראלי שואף לשוויון מגדרי, תהליך בחירת האייטמים למדורי הרכילות ממצב את הנשים דווקא במקום אחר.
|
|
|
|
|
|
רבים מבין אלה שמופיעים בדירוג נוטים להיתמם ולומר שהם בכלל לא רוצים להופיע במדורי הרכילות, והם באמת אינם יודעים מי אחראי לכל אותן ידיעות ססגוניות שנכתבות עליהם. זה לא מדויק, בלשון המעטה. מכונת יחסי הציבור, עם ריטיינר או בלי, עובדת שעות נוספות. היח"צנים, הדוברים והאנשים עצמם יודעים את הטריקים הקטנים שיניבו להם אינצ'ים בעיתון, וכתבי הרכילות נמצאים אצלם גבוה ברשימת החיוג המהיר, לפעמים מיד אחרי הקיצור שמחייג הביתה. כדי להדגיש את האובססיה, אספר אנקדוטה קצרה על אודות אחד מאלה שזכו להתברג בעשירייה הראשונה. בתקופה שבה ערכתי את מדור "שיחה" של "גלובס", לפחות 3 פעמים בשבוע הייתי מקבלת ידיעות רכילות ממשרד יחסי הציבור של אותה אישיות, בהן היא נראתה חונכת, גוזרת סרט, משתובבת באירועים חברתיים, מחבקת ילד, מחבקת עץ, תורמת, מתרימה, נואמת וכן הלאה. כל ידיעה כזאת לוותה בפולו-אפ מטעם יחסי הציבור עם הטקסט הקבוע: "זה חשוב לה", "זה חשוב לנו", "זה חשוב לחברה". הלחץ היה אדיר. בוקר אחד הודעתי ליחצ"ן שאני מגבילה אותו לידיעה אחת בשבוע על אודות אותה אישיות. "אי-אפשר כבר לראות את הפרצוף הזה במדור", הסברתי, "זה מגוחך, גם בשבילינו וגם בשבילה". במשרד יחסי הציבור לא הלכו בלי קרב ושלפו את מיטב הארטילריה, שדמתה באופן מבהיל לחמשת שלבי האבל: הכחשה ("לא מדובר בכל-כך הרבה אייטמים"), כעס ("את ממש מגזימה"), מיקוח ("או.קיי, אז שתי ידיעות בשבוע"), דיכאון ("מה אני אעשה עכשיו, הלקוח יפטר אותי"), ובסוף - קבלה ("טוב, נו"). אפשר להתייחס להופעות במדורי הרכילות כקוריוז, אך לעתים מחירן יקר. שכירים בכירים שוכחים כי בעלי המניות, אלה שחותמים להם על תלוש השכר הנדיב, לא אוהבים מנהלים פטפטנים, והיו בעבר כמה ששילמו במשרתם על תאוות הפרסום שלהם. להופיע ברכילות זה לא דבר רע, אבל דווקא במקרה זה ייתכן שלפעמים עדיף להיות במקום טוב באמצע מאשר בראש הרשימה.
|
|