בערב האוסקר, קשה לצפות בסדרה עם נרגילות, סמים, וערסים לייט עם חובות גדולים בלי לחשוב על "עג'מי". אבל מהר מאוד מתברר ש"עספור" לא מדברת על אלימות, וגם לא על מאבק אתני. בניגוד להתעקשות של סכנדר קובטי לגבי "עג'מי", "עספור" כן, בפירוש, מייצגת את ישראל. ולכן ההשוואה המתבקשת עבורה היא דווקא ל"חטופים", דרמה אחרת שניסתה למכור לנו את ה"ישראליות", ועלתה לאוויר ערב לפניה. יש לה את הכוכבים הנוצצים יותר ושעת השידור הנחשקת יותר, ובכל זאת, "עספור" לוקחת אותה בסיבוב. או כמו שמוטי (שלום מיכאלשווילי) היה אומר, "במסובבת".
הניסיון של "חטופים" לתמצת ישראליות עכשיווית הסתכם בהפקה ברמה אמריקנית, וקלישאות מתוך תסריטים אמריקניים, שרמסו את אחד הנושאים הכי מקומיים שיש - שבויי צה"ל. ב"עספור", גם בלי ההרואיות והמור"קים, הצליחו לסמן הרבה יותר טוב את מה שעובר על הארץ הזאת, איך נראים האזורים שמחוץ לספוט התמידי שלה, כלומר מחוץ לתל אביב. שירים של ליאור נרקיס בהודו, ג'וינט על זרי זיכרון, חובות לעירייה, "הפועל זונה", מכוניות גנובות, גזענות. בעשרות הדרמות האחרונות בכיכובה של טלי שרון, לא ראינו שום דבר כזה. מג'וייף, עבריין. אפילו "הבורר" חי (גם ב-Start Over) חיי פשע אסתטיים להפליא, מסוגננים, נקיים. יש לו סטייל. לחבר'ה של "עספור", לעומת זאת, אין ברירה.
"עספור" מדברת על אלה מאיתנו שהמירוץ הקפיטליסטי והמכונה הביורוקרטית הצליחו למעוך אותם. לא ערבים, לא אומללים, לא פושעים גדולים. צעירים עם נקודת פתיחה סבירה, עם משפחות אפשריות ובלי שום נכות בולטת (חוץ מידע מתמטי לקוי), שלא מצליחים לקיים את עצמם, ושגם במזבלה לא נותנים להם לחיות. הם לא גיבורים, לא בצבא ולא במשפחת אסולין. הם לא עשו שום דבר מופרע כדי לצבור חוב של מאות אלפי שקלים לרשויות, רק ויתרו. וכל מי ששכח פעם לשלם לביטוח לאומי יודע שזה אולי רחוק מאיתנו, אבל לא רחוק מאוד.
הבעיה האמיתית של "עספור", יותר מהאקספוזיציה המפורשת מדי, יותר מהקמתו לתחייה של סבא של מוטי ואפילו יותר מהוויס-אובר המיותר בסוף הפרק, טמונה במסר שלה (וזה כבר יפה, כי זה אומר שיש לה מסר). מה שסבא של מוטי קם לתחייה כדי להגיד לנו, זה שהכל בידיים שלנו, כלומר של מוטי. או במילים שלו: "ככה זה עם המזל - אתה צריך לעזור לו להגיע". אבל האמת היא שלמי שמסתבך עם הרשויות כאן, יעזור כנראה רק מזל מהסוג שקוראים לו שוחד. כדי להשיג אותו, חייבים לחזור למירוץ.
"עספור" עלולה להתגלות כסדרה שהעלילה שלה לא מוכיחה את עצמה, רמזים לכך התגלו כבר בפרק הפתיחה. אבל בזכות המשחק המשכנע (גם אם לא אחיד), הצילום המוצלח, חנה רטינוב שתפציע בפרק השני והנופים שחורגים סוף-סוף מבתי הקוטג' שבהם מתנהלות כל משפחות המעמד הבינוני שבהן חזינו בעשור האחרון, שווה לעזור לה. אולי בסוף עוד יהיה לנו מזל.