אמנון ביאו הגיש לבית הדין האזורי בתל אביב ערעור נגד שירות התעסוקה לאחר שוועדת העררים, שליד שירות התעסוקה, דחתה ערעור שהגיש על סירוב לעבודה שנרשם לו לאחר שהופנה לראיון עבודה בעמותת נאמני בית לזרוס ענבל, לתפקיד אב בית.
בדיון בפני בית הדין טען ביאו, כי החלטת הוועדה אינה ברורה והמעסיק לא דיבר איתו על שכר והעדיף עובד מרמת גן או מגבעתיים. לדבריו, עבד בויצ"ו 17 שנים, ואיך שהתחיל את תקופת האבטלה כבר נרשם לו סירוב. ביאו טען כנגד הפסד של 12,000 שקל, 3 חודשי גמול אבטלה, שכן בעטיו של הסירוב לא היה זכאי לדמי אבטלה.
משרד התעסוקה השיב כי הפנייה המקורית עם תגובת המעסיק לא הוחזרה, והפקידה נאלצה לערוך בירור טלפוני עם המעסיק שהבהיר כי היה מוכן לקלוט את ביאו לעבודה, אך הלה סירב. משרד התעסוקה הוסיף כי בפני ועדת הערר העלה ביאו טענות שלא היו קשורות למקום העבודה או לשכר.
שופטת בית הדין לעבודה בתל אביב,
מיכל לויט, דחתה את הערעור והדגישה כי על-פי החוק, על דורש העבודה לעשות מאמץ סביר,
בתום לב, לעבוד, כתנאי לתשלום דמי אבטלה. "תפקידו הראשון והעיקרי של מי שמבקש ליהנות מתשלום דמי אבטלה הוא להיות מוכן לעבודה ועליו להיות נכון לכל עבודה מתאימה מוצעת", הדגישה.
"בעניינו של המערער", אמרה, "עולה מרישום פקידת שירות התעסוקה, על-פי שיחה טלפונית עם המעסיק, המערער הודיע למעסיק שאינו מעוניין בשכר של 22 ש"ח בשעה (4,500 ש"ח לחודש). כעולה מפרוטוקול הדיון בוועדת הערר, הוועדה קיימה אף היא בדיקה טלפונית עם המעסיק ביום הדיון לגבי טענת המערער בפניה כי המעסיק דרש ממנו לגור במקום. תשובת המעסיק הייתה כי אכן הייתה העדפה לעובד מרמת גן או גבעתיים, אך היו מוכנים לקלוט גם עובד ממקומות אחרים, כך שלא הייתה מניעה, מבחינת המעסיק, לקבלתו לעבודה המוצעת".
השופטת הדגישה כי הכלל הוא שיש לתת אמון לאישור המעביד לעניין סיבת אי-הקבלה לעבודה, בהיותו גורם נייטרלי לסכסוך. לדברי השופטת, מאחר שביאו לא החזיר את טופס המעסיק לפקידת ההשמה, הוא גרם במחדלו שלא ניתן יהיה לראות את רישום המעסיק וכי גרסת המעסיק נמסרה פעמיים, לפקידת ההשמה וועדת הערר, בזמן אמת. "המערער הוא שהציב למעשה תנאים לאי-קבלתו לעבודה (אי הסכמה לשכר; טענה בדבר דרישה למגורים במקום העבודה, שלא אומתה על-ידי המעסיק). בנסיבות אלו, הרי שכדין נרשם הסירוב".