"ראשית, כאמור לעיל, קבעתי כממצא עובדתי כי הנתבעת הביאה בשלב זה לידיעת התובעים את נושא יתרת האגרה. שנית, ואפילו הייתה הנתבעת נמנעת מלהביא עניין זה לידיעת התובעים, ואפילו היינו רואים בכך משום התרשלות, הרי שבכל מקרה לא יכול היה להתקיים קשר סיבתי בין התרשלות מעין זו לבין נזק כלשהו. זאת, מהטעם הפשוט שהתובעת 3 אישרה בתשובה לשאלת בית המשפט מפורשות כי אם היו יודעים שיש חובה לשלם יתרת אגרה בסכום של 30,000 ש"ח עדיין היו בוחרים בדרך הפשרה". כך קבע (יום ג', 16.02.10) שופט בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, אייל דורון, בתביעה שהגישו הלקוחות כנגד עורכת דינם לשעבר, להשיב להם את סכום האגרה ששלמו וזאת משום שעורכת דינם לא יידעה אותם מראש בעצם החובה לשלם אגרה כה גבוהה.
באותה פרשה התובעים, זוג אשר עלה לישראל ממדינות חבר העמים ובנם הקטין שהוכר כנכה ע"י המוסד לביטוח לאומי, הגישו תביעה ב
רשלנות מקצועית נגד עורכת דינם, בדרישה כי זו תשלם להם את יתרת האגרה בסכום של 29,000 ש"ח, אשר הושתה עליהם במסגרת תביעת נזקי גוף. בני הזוג שכרו את שירותיה של הנתבעת, עורכת הדין, לקראת שנת 2005, לצורך הגשת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לבנם הקטין.
לטענת התובעים, עם הגשת התביעה הנתבעת שלמה עבורם אגרה בסך 1000 ש"ח, וסכום זה הוחזר לה ע"י התובעים לאחר שניתן פסק הדין בתביעה. לטענתם, הם כלל לא היו מודעים להוראות
תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז, 2007, וסברו לתומם כי האגרה הראשונית הנ"ל היא כל הסכום שידרשו לשלם ואף יוחזר להם ע"י הנתבעים במידה ויזכו בהליך. לאחר שניתן פסק דין בתיק הם נדהמו לקבל דרישת תשלום יתרת אגרה בסך של כ-30,000 ש"ח. בקשתם לפטור מאגרה נדחתה והם נאלצו לשאת בהוצאות האגרה.
לטענת התובעים, הנתבעת לא שיתפה אותם בשיקוליה להגשת התביעה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום, כאשר לצעד זה השלכה ישירה על גובה האגרה בה יחוייבו התובעים גם אם יזכו בתביעתם אם זכיה זו תהא בסכום הנמוך מ-60% מגבול הסמכות העליון של בית משפט השלום. עוד לטענתם, במהלך ההליך הוצעו על-ידי בית המשפט הצעות רבות לפשרה והיה מקום שהנתבעת, עורכת דינם, תבקש במסגרת הצעות אלו גם פטור מתשלום יתרת האגרה. גם כשגיבשה הנתבעת את הסכם הפשרה, היא נמנעה מלידע את התובעים בנוגע לתשלום האגרה היתרה. ולבסוף, גורסים התובעים, בניהול המו"מ לקראת פשרה, הנתבעת צריכה הייתה לעמוד על כך שהנתבעות הן שיישאו בתשלום יתרת האגרה, וזאת במיוחד נוכח בקשת הנתבעות להטיל חסיון על פסק הדין, חסיון שהוא בעל ערך כלכלי לנתבעות.
"הם היו מיודעים בכל שלבי ההליך" עורכת הדין הנתבעת טענה כי התובעים היו מיודעים בכל שלבי ההליך, וכי הם חתמו על טופס לפיו שכר הטרחה אינו כולל הוצאות חוץ משפטיות. לטענתה, לקראת סיום ההליך, כאשר התובעים והנתבעים בהליך המקורי כבר היו קרובים למתן פסק דין על דרך הפשרה, היא הסבירה להם כי כל סכום שיפסק כולל גם שכ"ט עו"ד ומע"מ ואגרת בית משפט ששולמה אך אינו כולל יתרת אגרה בסיום ההליך. לטענתה, היא לא נקבה בסכום המדויק אך מסרה הערכה כללית לגבי גובהה של יתרת האגרה לתשלום. לטענתה, לאור מערכת האמון הקרובה שהתפתחה בין הנתבעת והתובעים במשך השנים לא החתימה אותם הנתבעת על אישור להסכמתם זו.
לטענתה, לאחר שניתן פסק הדין והתובעים קיבלו מהנתבעת חישוב של שכר הטרחה בתביעה וכן בעניינים נוספים, הפכו את עורם, נועצו בעו"ד אחר, החלו להקליט אותה והודיעו לה כי אינה מייצגת אותם עוד. לטענתה היא נאלצה להגיש כנגד התובעים תביעה במסגרתה ניתן צו עיקול להבטחת שכרה.
"עוד אשר ביצעה את עבודתה נאמנה" השופט אייל דורון הקדים להחלטתו הצהרה כי "הרושם הכללי המתקבל הוא של עו"ד אשר ביצעה עבודתה נאמנה, והעלאת טענות בדבר רשלנות מקצועית כביכול אינה במקומה, לשון המעטה. באופן ציורי מעט יותר ניתן לומר כי הנתבעת עשתה כל מאמץ על-מנת להוציא עבור התובעים מים מן הסלע נוכח מצבו של התובע 1".
"עדות התובעים אינה אמינה עלי" השופט דורון מצא סתירות בעדות בני הזוג התובעים, ועל-כן לא קיבל אותה כמהימנה. בנוסף, הוא ציין כי חובת עורך הדין ליידע את התובע בדבר חובתו לשלם אגרה קמה בשתי צמתי דרכים: האחת, כאשר שוקלים לאן להגיש את התביעה, והשניה, כאשר שוקלים קבלת פשרה. השופט דורון שוכנע כי גם אלמלא גילתה הנתבעת לתובעים את גובה תשלום האגרה הצפוי, אין קשר סיבתי בין אי-גילוי זה, אם היה, לבין נזקם, שכן הם היו בכל מקרה מבכרים את הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי והם היו בכל מקרה היו מתפשרים כפי שהתפשרו (היות והייתה חסרה להם חו"ד מומחה במחלוקת מרכזית בתיק), גם אם היו יודעים בדבר גובהה הצפוי של האגרה.
עם זאת, היות והנתבעת לא עמדה על פסיקת הוצאותיה, לא נפסקו לתובעים הוצאות.
