מאז 1944 מתפקדת יזרעאלה בלוך כרפתנית. בלוך בת ה-82 מנהלל ולפנים מכפר יחזקאל, מתקשה להצביע על ההבדלים המהותיים שבין רפתן לרפתנית. ל-News1 היא אומרת כי אצל גברים יש פחות מודעות למצע היבש שצריך להיות לעגלים. עגלים, למי שאינו בקי ברזי הרפת, נוטים להרטיב את מקום מושבם בשפיכת הדליים מהם הם שותים או לחלופין מהשתן של עצמם. אולי הרגש האימהי הוא זה שמניע את הרפתנית לתשומת לב יתרה לריפוד המצע באופן שהעגל יוכל לחיות על יבש.
אחרי 66 שנים במקצוע, יזרעאלה פעילה פחות ובעול החליבה נושא כיום בנה. במקום הרפת המסורתית משנות החלוציות הראשונות, פועל רובוט חליבה משוכלל ועבודת הניהול יעילה ופשוטה יותר. "הוא לא יודע לחלוב בידיים", מתמרמרת אמו בפני.
על גלגוליה כרפתנית סיפרה בכינוס העצמת נשים ברפת, שהתקיים באיירפורט סיטי ואליו הגיעו כמאה רפתניות מכל רחבי הארץ. במשק המעורב בכפר יחזקאל היה אז קנה המידה למשק מצליח מספר ראשי הבקר בו, כאשר הפתגם השגור בפי המתיישבים היה "איזהו מושבניק מצליח? זה אשר פרותיו ממליטות עגלות ואשתו יולדת בנים". עגלים לא היו בזמן ההוא מצרך מבוקש, ונמכרו במלאת להם שמונה ימים. כמאמר הפתגם, לא התברכה הרפת המשפחתית כאשר במשפחת בלוך היו שתי בנות. רק מאוחר יותר נולד האח הראשון, ובעקבותיו גם הפרות בעלות השמות האופטימיים: רינה, גילה, דיצה, חדוה, צהלה, שָמֵחה והללויה.
את לימודיה עשתה יזרעאלה במחזור האחרון של בית הספר החקלאי לצעירות שבנהלל, אשר היה כולו על טהרת המין הנשי, שם השתלמה בלימודי רפת ובגידול בקר. לנהלל הגיעה אחרי לימודיה כתוספת למשק בלוך בעבודות הפלחה, המטעים וגן הירק, כאשר העבודה ברפת הייתה משנית, כנראה בגלל שהמשפחה, שהייתה ממייסדי דגניה והושפעה מהלך-רוחם, לא ראתה ברפת מקור הכנסה עיקרי.
