שלושה ספרי ילדים ישראלים שכדאי לצרף למדף

בניגוד לסופרי ילדים אחרים, נרי אלומה לא חושבת שהספרות צריכה להגן על הילדים מפני מה שממילא מוכר להם מן החיים. "לפעמים", היא כותבת בספרה "אמא'לה!", "אמא מתעצבנת על יהלי ממש. זה לא קורה כל יום. רק כשיהלי מרגיז אותה מאוד מאוד מאוד. ואז הוא רץ מהר למיטה, מתכסה בשמיכה עד מעל לראש וסופר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע...." הקונבנציה, הנהוגה עד זרא בספרות לגיל הגן, גורסת שיש להציג לפני הקוראים הורות למופת: הורים שכמעט תמיד יש להם סבלנות אין קץ לילדיהם, וכמעט תמיד פנויים להם, ואם במקרה הם לא - יש להם מין רעיון קסמים, יצירתי, שפותר בקלות הכל. אלומה יודעת שהקונבנציה הזאת שקרית, ולא רק זאת - אין מי שמאמין לה באמת, לא הורים ולא ילדים, אלא שפשוט נוח לנו יותר ככה, לדמיין, לרמות, את עצמנו ואותם. טוב שהיא החליטה לחרוג ממנה, ואף העיזה והציגה מצב, אפשרי בהחלט, שבו הפחד והסיבה לו נמצאים בתוך הבית פנימה. היא לא מציגה אמהות חריגה, בהחלט לא, זה היה קל מדי, רק אמא שמאבדת את הסבלנות מפעם לפעם, ופשוט צועקת. בתוך ההיצע הקיים יש בתמונת העולם הכנה, הלא פשוטה הזאת, משהו בהחלט מרענן. "אמא'לה!" מאת נרי אלומה. איירה: כרמית גלעדי-פולארד. הוצאת הקיבוץ המאוחד. לבני 4 ומעלה.

בקריאה ראשונה בספרו החדש של יוסי אבולעפיה, "לא תאמינו, אבל זה מה שקרה", המספר מטעה אותנו לחשוב כי לפנינו סוג של עיבוד לסיפור "חתול תעלול" מאת דוקטור סוס. מספר-ילד, ג'ינג'י בעל מבט תם, פותח ואומר: "אתם לא תאמינו אבל זה מה שקרה". והוא ממשיך ומגולל מסכת בלתי-אפשרית, משעשעת מאוד, שבה חייזר ירוק בעל-אף ארוך חודר אל המרחב הפנימי, הביתי, ומשבש בו את כל הסדרים - הורס, מחריב ומטנף. הילד, על-פי הסיפור, כמוהו כמו שני הילדים התמימים ב"חתול תעלול" - קצת מבוהל, הרבה תמה, לפעמים כועס, מין מבוגר אחראי שנקלע אל תוך שעשוע. אבל אז באה התפנית: "התחלתי מיד לנקות ולסדר. נורא רציתי להספיק לגמור לפני שתחזרו... אבל אתם הקדמתם". פתאום מתברר: לא אלינו, הקוראים, הייתה הפנייה הראשונה - לא תאמינו, אבל זה מה שקרה - אלא אל הוריו של הילד האחראי-כביכול, שבא להצדיק לפני הוריו את חורבן הבית בהיעדרם. בשלב הזה אפשר לחזור לאחור, אל ההתחלה ממש, ולגלות את הילד הג'ינג'י עומד בפתח הספר ומטאטא בידו, אל הרגע שבו ניסה לתקן את כל מעשה ידיו, אל הרגע שבו החליט - אני אספר להורים שלי סיפור, המצאה בדויה, אולי זה יעזור, ואמא לא תכעס. רק אמא, כמובן, אבא בכלל קורא עיתון. בהתחלה האם מגיבה בכעס - מתון, יש לציין - לסיפור הבדיה הזה. בהמשך גם היא מבינה את מה שהקוראים הסיקו עוד קודם: הילד התם, השובב אומנם, יצר מעשה אומנות, סיפור שאפשר וצריך להעריך, ובעיקר לקדם ולעודד. כמה נפלא. "לא תאמינו, אבל זה מה שקרה" מאת יוסי אבולעפיה. הוצאת עם עובד. לבני 4 ומעלה.

ללוי הלוויתן נמאס להיות הכי קטן בלהקה. מסע חניכה, שעובר בין יצורים קטנים ממנו, מלמד אותו שקטן הוא לפעמים גדול, במיוחד כשהרבה יצורים קטנים חוברים יחד למעשה משותף ונאצל אחד. די בתיאור הזה כדי להיווכח ש"לוי הלוויתן הקטן" של יחזקאל רחמים עוסק בנושא שטופל רבות בספרי ילדים - בין השאר, קטן מול גדול והיחסיות ביניהם. הוא גם סובל מגודש מסוים מצד הטקסט. ולמרות זאת, אופן הטיפול שלו בנושא רגיש, ובעיקר הוא מצליח ליצור דמות של לוויתן-ילד תוהה ומבולבל ועדין, מין ניגוד חריף לגסות הרווחת מסביב. לרגעים יש בנקודת המבט שלו אפילו פיוטיות, כמו בתמונה שבה הלוויתן הקטן מגיע בטעות אל החוף: "הוא ראה את סוף הים. הוא לא ידע שלים יש סוף, אבל עכשיו הוא ראה את סוף הים ממש מולו". הטקסט של רחמים מלווה באיורים מעניינים של יאנה בוקלר, שמערבבים איור ילדי ומשיכות צבע עזות, פסיכדליות. "לוי הלוויתן הקטן" מאת יחזקאל רחמים. הוצאת אגם. לבני 5 ומעלה.