בפסק הדין הפנה השופט טננבוים למחקרים בחו"ל שהוכיחו כי ישנו סיכון רב במרדפים. "כלל ניתן לומר שאחוז גבוה של המרדפים מסתיים בתאונת דרכים ולדאבוננו לעיתים גם בתאונה קטלנית. המחקר המדעי בנקודה זו הוא חד-משמעי". לדבריו, אם המשטרה תחל במרדף בכל מקרה בו נמלט נהג, קיים חשש לסיכון בעצם המרדף עצמו ואם לא ייעשו מרדפים, ישנו חשש שנהגים עבריינים היודעים זאת ינסו להימלט.
"ישנה נטייה אנושית טבעית לברוח בעת צרה", אמר השופט והמשיך: "היינו מעיזים אפילו לומר כי האינסטינקט הטבעי הוא להרים רגליים ולברוח מהמקום. תוך תקווה שבריחה מהבעיה תפתור את הבעיה לבורח. דווקא בשל מגמה זו, צריכה התגובה להיות קשה. קרי, מן הראוי הוא ששום נהג לא יהרהר אפילו על אפשרות זו של בריחה. יש הכרח ליצור אווירה שבה יהיה ברור לכל נהג/ת כי הדבר החמור ביותר מבחינת החוק והציבור הוא להימלט מהמקום או אפילו לנסות להימלט".
השופט הדגיש כי קיימת חומרה יתרה כשמדובר בנהגי אופנועים נמלטים, מאחר שקשה יותר לעצור כלי רכב דו-גלגליים. "אלו זריזים, מהירים, וקלי תמרון יחסית לכלי רכב רגילים. בית המשפט יושב בתוך עמו ומודע היטב היטב לכך כי ישנם נהגי אופנועים המנצלים יתרון זה לרעה. דווקא אולי בכלי רכב מסוג זה יש להחמיר. ושוב, כדי למנוע מנהגים את הפיתוי לברוח".
לטענת השופט, מדיניות הענישה צריכה להיות קשה כלפי נהגים נמלטים, לא רק משום כבודם של השוטרים כמייצגי הציבור, אלא שיש צורך במדיניות נוקשה בשל הסיכון הבטיחותי החמור שכל מרדף משטרתי גורם. "מי שנמלט ברכבו וגורם לניידות לרדוף אחריו מסכן את חיי הזולת, כפשוטו. העולה מכך הוא שיש להחמיר במקרים בהם נמלטו נהגים משוטרים וגרמו למרדפים משטרתיים אחריהם. נוסיף עוד כי לאור התגברותם של מקרי בריחה לאחרונה, מתגבר הצורך בהחמרה מעין זו".
בסופו של דבר, השופט גזר על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 21 יום. "היות ומדובר במאסר קצר וסמלי שמטרתו גינוי והרתעה, אין מקום לעבודות שירות". כמו-כן, מאסר על תנאי של חודש לשנתיים נגזר על הנאשם, אם יעבור עבירה של אי-ציות להוראות שוטר, וכן פסילה בפועל לתקופה של שלושה חודשים וקנס בסך 2,000 שקל או חודשיים מאסר תמורתו.