משבר המים חמור. אין מדובר במכת טבע, אלא במעשה ידי אדם. כך קובעים ממצאי ועדת החקירה הממלכתית לניהול משק המים, בראשות השופט בדימוס פרופ' דן ביין, שבה היו חברים גם פרופ' יואב כסלו ופרופ' יורם אבנימלך. בדוח שאורכו 173 עמודים, מנותחים הכשל האסטרטגי בקבלת ההחלטות ועוד שורה ארוכה של נושאים. זוהי הפעם הראשונה בה ועדת חקירה ממלכתית חקרה את מכלול ניהול משק המים בעשור האחרון, כולל המשבר הנוכחי.
למרות שלא נשלחו מכתבי אזהרה והוועדה מנמקת כי לא הטילה אחריות אישית על מישהו מהנחקרים מאחר שמדובר במשבר מתמשך של שנים שלו אחראי הרבה יותר מאדם אחד.
היטל הבצורת מוצדק אך מחמיר לגבי היטל הצריכה העודפת שהוטל כאמצעי לחיסכון – זה לא זכה להסברה מתאימה, ולכן נתפש כמס הבא להעשיר את קופת האוצר. גם העלאת תעריפי המים באותה תקופה לא תרמה למצב ועוררה זעם. הוועדה קובעת כי היטל הבצורת הינו אמצעי לגיטימי לעידוד החיסכון, ובלבד שיוטל על רמת צריכה החורגת בשיעור ניכר מרמת צריכה הבסיסית ובאופן שרק מיעוט קטן של משתמשים שצריכת המים שלהם היא חריגה, ישאו בנטל הזה. לדעת הוועדה, אם ההיטל חל ברמות צריכה נמוכות יותר, הוא הופך למשעה למס שמטרתו להעשיר את אוצר המדינה ולא להביא לחיסכון במים. הצלחת ההיטל הזה תיבחן בכך, שלמעשה הוא לא ייגבה, או ייגבה רק בשוליים.
ליקויים יסודיים בקבלת החלטות המשבר במשק המים בא אומנם בעקבות צבר של שנים שחונות, אולם בבסיסו נמצאים ליקויים יסודיים בתהליך קבלת ההחלטות ובקביעת המטרות והיעדים ארוכי-טווח במשק זה.
אלה הביאו להפקת יתר שנמשכה שנים רבות. לנציבי המים לא היה הכוח או הרצון לצמצם את הספקת המים ולהקטין את הפקת היתר. יתרה מכך, הם גם לא מסרו מידע מלא ובשפה מובנת, לציבור ולממשלה, על כך שהמדיניות המתמשכת אינה בת-קיימא. אפשר היה להקטין את הפקת היתר בשתי דרכים עיקריות: האחת, כניסה להתפלה של מי-ים בהיקף גדול יחסית; השנייה, נקיטה בשורה של אמצעים, וביניהם הקטנת הצריכה בחקלאות ובמגזרים האחרים, או הרחבת ההצע – בקולחים, התפלת מליחים, טיוב בארות וצעדים נוספים.
ליקויים רבים כבר תוקנו הוויכוח על המדיניות הרצויה נערך בין אנשי המקצוע במגזר הציבורי ובממשלה. משרד האוצר טען שיש לטפל בבעיית המחסור באמצעים שעלותם אינה גבוהה במיוחד, בטרם פונים לפתרון היקר – התפלה של מי-הים. על-פי הדוח, סביר שהעמדה השקולה הזו התחזקה מחשש שכניסה לעידן ההתפלה תגדיל את סכומי התמיכה במחירי המים ותכביד בכך על תקציב המדינה שעל שמירתו אמון משרד האוצר. אנשי נציבות המים ואחרים במגזר המים השליכו את עיקר יהבם על ההתפלה. מדיניות הממשלה גובשה בשורה של החלטות שקבעו שילוב של התפלה ואמצעים אחרים. בביצוע נוצר הבדל משמעותי: בתחום ההתפלה הוקמו שני גופים ממשלתיים, ועדת מכרזים ומינהלת התפלה, ואלה התמקדו בקידום הקמת מפעלי ההתפלה, אך הטיפול באמצעים האחרים פוזר בין גופים ומשרדים שונים, ולא אחת הדברים התמסמסו. בתחומים אחדים, משרדי הממשלה היו בעמדה פסיבית. כך למשל, גורמים פרטיים, לא חברת מקורות, היו אמורים להקים מפעלים להשבת קולחים. הממשלה הייתה נכונה לסייע, אך זאת רק למי שיזם. היוזמה לא הייתה באחריות משרד ממשלתי או נציבות המים. הוויתור החלקי על התפלה והחלפת אותו חלק באמצעים אחרים, היה אפוא לאחד הגורמים לאיטיות בטיפול בבעיות משק המים.
חלק ניכר מהליקויים שתוארו תוקן בשנים האחרונות ואם התוכניות שאושרו אכן יתגשמו, ההסתברות למשברים נוספים תקטן.
