כל מי שנכנס בשנה האחרונה לסטימצקי יצא משם עם עותק של "הדרך". מכדורגלנים ועד אמנים, כמעט כל ישראלי בלע את ספרו של קורמק מקארתי. עם זאת, העיבוד הקולנועי לספר לא נחל הצלחה דומה ואף נגנז מבתי הקולנוע בארץ. עם הגעתו לספריות הדי.וי.די, הוא מאפשר לראות מה קרה לחזון של מקארתי במעבר מהמדף למסך.
ויגו מורטנסן מגלם את האב נטול השם המשוטט עם בנו (קודי סמית־מקפי) באמריקה פוסט־אפוקליפטית. שואה לא מזוהה הפכה את היבשת לעיי חורבות, נטולי כל מזון או צמחייה. עקב כך פונים בני אדם רבים לקניבליזם, ומעשי אונס וביזה הופכים לעניין שבשגרה. כמו הספר גם הסרט נפתח ברגע אקראי בקורות הישרדותם של האב והבן, ומכאן והלאה יעקוב אחר השניים במסעם דרומה אל חוף הים, שם הם מקווים למצוא מקלט.
הבעיה עם סרטים אפוקליפטיים היא שתמיד מדובר באלגוריה. לא משנה מה הייתה הסיבה שהציביליזציה התמוטטה, העולם החדש והמוחרב אינו יכול שלא להעיד על העולם שקדם לו. והבעיה עם אלגוריות היא שהן לרוב פשטניות ושטחיות. וכך, פעם אחר פעם ממיטים יוצרים אסונות שונים על האנושות, רק כדי לשוב ולהעלות תהיות שחוקות על טבע האדם. לעתים רחוקות צולח הניסיון ומניב יצירות מרתקות כמו "הערפל" של פרנק דרבונט או "הילדים של מחר" של אלפונסו קוארון, אך לרוב הוא נגמר בכישלונות מהדהדים דוגמת "אני האגדה" ו"2012", שהצטרפו לשלל סרטי האפוקליפסה שצצו כפטריות שאחרי פיגועי 11 בספטמבר.
ספרו של מקארתי, עם זאת, הצליח להימנע מהפח הזה. אמנם, כמו ב"על העיוורון", הדמויות הראשיות לא נקראו בשם ולכן נותרו אלגוריות (ואין דמויות טעונות יותר בתרבות המערבית מאשר "האב" ו"הבן"), אך מקארתי, כמו סאראמאגו, ביסס את הספר כולו על תיאורים פיזיים מוחשיים והתרחשויות אינטנסיביות, ובכך מנע מהקורא להרים את מבטו אל מחוץ לדף. במובן זה גרסתו הקולנועית של "הדרך" מחמיצה את התחכום שבספרו של מקארתי. ראשית, קטעי ה"פלשבק", שמתארים את חייהם המאושרים של האב והבן בימים שלפני האסון, תוארו בספר בשולי העלילה ותרמו לתיאור העולם שהיה ואיננו - ואולם בסרט הם מוצגים תוך שימוש בכל קלישאות הנוסטלגיה הקיימות, ובכך קוטעים את הטון הקודר של הסרט.
נוסף על כך, חלק מהדיאלוגים, שבמקור הספרותי נקראו בנשימה עצורה ובחופזה, מקבלים לפתע זמן מסך רב ובולט מדי. כך למשל השאלה התמימה שמציב הבן בפני האב - "אנחנו הטובים, נכון?" - שלא הובלטה בספר, הופכת למרכזית פתאום, עד שלצופה לא נותר אלא להבין לאילו טובים ורעים בעצם מרמזים היוצרים.
ולמרות זאת, הבמאי ג'ון הילקוט מצליח ללכוד כמעט במדויק את האווירה שאיפיינה את הטקסט המקורי. בניגוד לבמאים אחרים הוא כמעט אינו מתענג על צילומי נוף שהוחרבו דיגיטלית, והשוטים המרשימים ביותר בסרט מציגים את האב והבן משוטטים בתוך צורות אורבניות מופשטות. הילקוט גם עושה שימוש יפה בנוף טבעי, שמזכיר כי "הדרך" הוא למעשה סרט מסע: מסעו של אדם בארץ שהפכה לו לזרה, ומסע ההתבגרות של בנו. התבגרותו של הבן נחשפת כאשר הוא מתחיל להיאבק בעקרונות המוסריים של אביו ודורש ממנו לעזור לזקן מורעב (רוברט דובאל) שפגשו בדרך. מכך גם נובעת אחת הסצנות היפות והעדינות בסרט, שבה מצליח דובאל לגנוב את ההצגה לשני השחקנים הראשיים.
"הדרך" הוא מקרה נדיר של ספר וסרט שניתן לסיים בפרק זמן כמעט זהה. באיזו ספרייה, אם כן, כדאי לבקר? ובכן, סרטו של הילקוט מוותר אומנם על חלק מהדקויות של היצירה הכתובה, אך עם זאת מוסיף לה ממד ויזואלי מרשים. כך או כך, הבימוי החכם של הילקוט הופך את "הדרך" ליצירה שעומדת בפני עצמה, אכזרית וחסרת פשרות לפחות כמו המקור.