לא הייתי צריך להקשיב ל"דרך לחיים", החדש של אייל גולן, כדי לדעת שזה תועבה. ובכל זאת, הקשבתי ואישרתי ביני לבין עצמי את מה שכבר ידעתי קודם להאזנה - תועבה. פורנוגרפיה. הטקסטים, הלחנים, ההפקה, העיבודים, עטיפת האלבום, האסתטיקה כולה - פורנוגרפיה. אייל גולן לא לבד בעסק הזה. כל הדבר הזה המכונה מוזיקה מזרחית או ים תיכונית הוא פורנוגרפיה. לא תמיד זה היה ככה. בעבר היו דברים יפים, אותנטיים, מרגשים ומקוריים שנעשו בתחום (זהר ארגוב). בעשור החולף, אולי ב־15 השנים האחרונות, מדובר בפורנוגרפיה.
מהי פורנוגרפיה? פורנוגרפיה היא הפצת תוכן שאין לו סאבטקסט. למה שמישהו יפיץ תוכן שאין לו סאבטקסט? כדי לספק מיידית צרכים אינסטינקטיביים, חייתיים, של האדם. זו בעיני פורנוגרפיה.
לא מעט אנשים נוטים להאשים פרסומים שונים שלי כפורנוגרפיה. למה? כי מדי פעם אני נוטה לתאר בפרוטרוט קיום יחסי מין. אני לא חושב שתיאור ספרותי, קולנועי, לירי, ציורי, פיסולי של יחסי מין הוא פורנוגרפיה. כשאני מתאר בפירוט קיום יחסי מין אני שואף לכנות. אני מבקש להציב מול הקורא מראה: ככה זה נראה - מה שאתה עושה בחדרי חדרים או מה שהיית רוצה לעשות. בעיני הדבר שווה ערך לתיאור כל פעילות אנושית אחרת. מעבר לכך, לטעמי, המין והמיניות הם המניעים המרכזיים של היצור האנושי ולכן איני רואה שום בעיה בתיאור מפורט של האקטים הנ"ל. בדרך כלל אלו שלא מקיימים יותר מדי יחסי מין או אלו המדחיקים את מאווייהם המיניים האפלים בהרבה מאלו שלי - כלומר אנשים המתוסכלים מינית - הם המבקרים המרכזיים של כתיבה על מין ועל מיניות. הם הראשונים לצעוק "זאת פורנוגרפיה".
אני, כאמור, חושב שפורנוגרפיה היא ההיעדר הברור של סאבטקסט. היעדר כל ערך אמנותי. בעיני, היעדר הסאבטקסט הוא יחס מבזה לאדם. יחס של חפצון: הפיכת האדם לחפץ. אני מעולם לא הפכתי שום אדם לחפץ, אם במעשים ואם במילים. ברם, ה"תרבות" הפופולרית של ישראל בעשור וחצי האחרונים היא "תרבות" של חפצון ושל היעדר כל ערך אמנותי. "תרבות" שאין בה סאבטקסט. כל מטרתה היא לרַצות מיד את התאוות הכי פרימיטיביות של היצור הישראלי.
דוגמאות לפורנוגרפיה ישראלית שהיא "מקובלת" על רוב שדרות העם כדבר מה ראוי ולגיטימי קיימות למכביר: "
האח הגדול", "הישרדות", "
כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים", מוזיקה מזרחית, ישראל ביתנו ועוד ועוד. כן, גם מפלגות פשיסטיות הן פורנוגרפיה. פופוליזם הוא פורנוגרפיה. וכבר נכתבו עשרות רבות של ספרי מחקר על הקשר ההדוק שבין פשיזם לפורנוגרפיה (ראו למשל "סאדו־פשיזם" של גארי אינדיאנה. תרגום גיא אלגת, הוצאת רסלינג, 2004).
המוזיקה המזרחית של העשור וחצי החולפים היא חוד החנית של הפורנוגרפיה הישראלית. היא הולכת יד ביד עם נגע הריאליטי וגל הפשיזם הקיצוני ששוטף את ישראל. לא לחינם שירים מסוימים של אייל גולן נעשים המנונים המלווים אקטים פשיסטיים אלימים של המדינה והחברה הישראליות. למשל "לנצח בני" (במקור של אביבה אבידן) שהיה לפסקול מבצע "
עופרת יצוקה". בכלל, אייל גולן יודע לעבוד בתיאום מעולה עם צה"ל (לראיה "ידעת שזה זמני", שאת מילותיו כתב החלל אלדד רגב ז"ל). רוב האמנים בישראל של היום, אלו המזרחים ואלו ה"אשכנזים", מחפשים לעבוד בתיאום עם צה"ל. כולם מנפיקים שירים שאפשר תמיד לנגן בימי זיכרון או כשיש, חס וחלילה, פיגוע. אייל גולן ממש מומחה בזה. תעשיית מוות. מייצרים מוות ואז מייצרים סו קולד אמנות המהללת את המוות (עוד מאפיין של חברה פשיסטית).
עצם העובדה שהפורנוגרפיה המוזיקלית שמייצרים אייל גולן ודומיו (שרית חדד) זוכה להצלחה גדולה כל כך, חסרת תקדים - מאוד מובנת לי. במדינה שבה אדם כמו ליברמן נבחר להיות שר החוץ, הצלחה של מוצרי תועבה כמו המוזיקה של אייל גולן אינה מעוררת פליאה. ההמון תמיד יאהב מוצרים מהסוג הזה. מה שהכי מתסכל אותי אלו דווקא ה"אליטות האשכנזיות". לא מעט אנשים שאני מכיר (משכילים, שמאלנים, שינקינאים) אוהבים להגיד שהם אוהבים מוזיקה מזרחית. הם יודעים שהם יוכלו להתפרנס אם ימכרו זאת להמון המטומטם, משולהב היצרים. לראיה, ערוץ 24. האם העורכים האשכנזים, החנונים, האינטליגנטים של ערוץ 24 באמת אוהבים כל כך מוזיקה מזרחית? האם הם מקשיבים לזה כשהם לבד בבית? ספק רב. אבל הם יודעים מה "העם" רוצה והם ייתנו לו את זה, כי כך הם מרוויחים את לחמם ושיתפוצץ העולם.
עכשיו, הכי קל לפטור את כל מה שנאמר כאן ברשימה הזו בהפניית אצבע מאשימה כלפי ולצעוק בשטחיות "גזען" או "מתנשא". אין לי שום דבר נגד מוזיקה ערבית אותנטית. להפך, אני מעריץ מוזיקה ערבית אותנטית. היא אמנות גבוהה בעיני. הפופ הערבי העכשווי, גם הוא, לרוב אבל לא תמיד, טוב בעיני ואינו בר השוואה למוזיקה המזרחית הקלוקלת שמייצרים בארץ. כך גם מוזיקה יוונית. כשאני מקשיב ללהיט יווני נוסח "פס טו מו קסנה" של ניקוס ורטיס אני יכול ליהנות ממנו מאוד. כשאני מקשיב לתרגום העברי ("פעם בחיים" של שלומי סרנגה ומושיק עפיה) אני נתקף בחילה. יוצרי המוזיקה המזרחית העכשווית הם סוג של אלכימאים הפוכים: הם לוקחים זהב והופכים אותו לזבל.