לא ציפיתי ליותר מדי מסרט האנימציה החדש בתלת מימד של אולפני דרימוורקס. סרט האנימציה האחרון שלהם: "מפלצות נגד חייזרים" ממש לא עשה לי את זה וזאת בלשון המעטה. לכן ציפתה לי הפתעה מאוד נעימה כאשר הסתבר שסרטם החדש הוא פשוט סרט קסום שהיה כיף לעביר איתו 98 דקות.
העלילה לא מקורית במיוחד. ילד ודרקון נפגשים, הם לכאורה אויבים אך מתיידדים והופכים לחברים בלב ובנפש שמוכנים להקריב את חייהם על מנת לשנות העולם בו הם חיים. לסרט (שהוא מוצר צריכה בסופו של דבר) יש מסר חברתי דידקטי על חברות ונכונות לפתוח את הלב ולהקשיב למי שהיה האויב שלך הרבה זמן ולגלות שאולי הוא לא באמת אויב.
בניגוד לסרטי תלת מימד אחרים שמוקרנים לאחרונה בקולנוע, עמוסי פעלולים ושלל המצאות ויזואליות אך כשלו בכול דרך לרגש את הצופה, דווקא הסרט הצנוע והלא יומרני הזה מצליח ליצור בעזרת טכנולוגית התלת מימד רגעים מרהיבים שיגרמו לצופה להחסיר פעימה. הסצנות שבהן היקאפ מתעופף על הדרקון הם מהמרשימות ולעיתים גם נוגעות בפיוט.
הבמאים הם גם הצמד שהביא לעולם את "לילו וסטיץ" ואחד מהם גם יצר שני סרטים תיעודיים על הלהקה האיסלנדית Sigur Ros וסרט תיעודי על הסולן שלה Jonsi שפתח בקריירת סולו. לא פלא שהכישרון האיסלנדי אחראי גם על השיר שנועל את הסרט. זו בהחלט עוד נקודת זכות לסרט המתוק הזה.
יש גם את הדיבוב של ג'יי בארושל שממש לא מתאמץ ליצור דמות מסרט אנימציה אלא נשמע כמו נער מבולבל לכל דבר. מחזקים את הקול שלו שחקנים מוכרים יותר כמו ג'רארד באטלר ואמריקה פררה.
"הדרקון הראשון שלי" הוא אולי לא יצירת מופת שתכנס לקלאסיקה אבל הוא בידור ראוי לחגים ובכלל להעביר איתו את הזמן עם הילדים או בלעדיהם בכול תקופה שהיא. מומלץ.
